איפה אנחנו חיים, בקוריאה הצפונית?

1. הדבר המטריד ביותר בדוח של אליעזר ריבלין בפרשת המסרונים הוא השורות העוסקות במפגשים החשאיים המתקיימים בין שופטי מעצרים בתל אביב לבין חוקרים. הביטוי "לא יעלה על הדעת" כבר שחוק עד דק ועד אבק, אבל אני לא מוצא ביטוי מתאים יותר. בהליך פלילי מועבר מידע ומוחלפות דעות במעמד צד אחד בלבד? והצד השני אפילו לא יודע שזה מתקיים? ומדובר בצד החזק, השולט במידע - התביעה. איפה אנחנו חיים, בקוריאה הצפונית? סניגורים מרבים להתלונן על העדר תיעוד של פגישות רענון בין תובעים לעדים. כמה שעות לפני פרסום הדוח של ריבלין, המליץ נציב אחר - דוד רוזן - לתעד בווידאו את המפגשים הללו כדי שהכל יהיה שקוף בפני ההגנה. ועכשיו מתברר שיש מפגשים חשאיים בין תובעים לשופטים! ולא מדובר על משהו נקודתי ואקראי בבית משפט נידח, אלא על נוהג קבוע בבית המשפט הגדול ביותר בישראל, שהיום (27.2.18) התקיימו בו 42 דיוני מעצרים ונפתחו בו 31 תיקי מעצרים. המחדל החמור הזה מונח לפתחם של נשיא בית משפט השלום בתל אביב, אביחי דורון, וסגנו לעניינים פליליים, צחי עוזיאל. שניהם שופטים טובים ומוערכים, אך בנושא הניהולי הזה - הנוגע לזכויות יסוד הכי בסיסיות בשיטת משפט מתוקנת - הם כשלו קשות. ריבלין מגלה, כי עוזיאל הקים - באישורו של דורון - ועדה פנימית שדנה בדיוק בזה והמליצה להפסיק את ההתנהלות הזאת. אלא שלאחר מכן לא נעשה דבר, או לפחות לא נעשה מספיק - וזה נמשך. והכי מגוחך/אבסורדי/מקומם: בוועדה הייתה חברה רונית פוזננסקי-כץ, שהודתה בפה מלא שהפרה את המלצותיה-שלה. הכשל של דורון ועוזיאל הוא כפול. ראשית, בכך שלא דאגו ליישם את ההמלצות או שלא עקבו אחרי יישומן. שנית, שהם יצרו אווירה של הפקרות בה יכולה הייתה פוזננסקי-כץ להמשיך להתנהל בדרך שהיא עצמה כתבה שאין להתנהל בה. כאשר יש הפקרות כזאת, האחריות היא של המנהלים. 2. עוד מילה על עוזיאל. שורש הפורענות של פרשת המסרונים, קובע ריבלין, היה בהיענותו לבקשתה של פוזננסקי-כץ לדון בתיקי פרשה 4000. לא ייתכן שבעל דין או שופט יקבעו שיבוצים, אומר ריבלין את המובן מאליו - אבל לעוזיאל זה לא היה מספיק מובן. חוץ מזה, כאשר עובד נמצא בחופשה - אז שיהיה בחופשה. זה הדבר הכי נכון מכל הבחינות. שופט שנמצא בשבתון צריך לנוח, ללמוד או לכתוב פסקי דין. המערכת צריכה שהשופטים ינוחו, ילמדו או יכתבו פסקי דין. היא גם צריכה שיתנתקו מבעלי הדין הקבועים, שיהיה מבט רענן על התיקים ושלא יהיו קשרים אישיים הדוקים מדי. מוסדות פיננסיים למדו במחיר גבוה מאוד את השיעור הזה (ע"ע אתי אלון, עם כל ההבדלים הברורים); אולי עכשיו גם הנהלת בתי המשפט תלמד אותו. 3. חוץ מזה, מדוע פוזננסקי-כץ התנדבה אם ידעה שלא יהיו לה עוזר משפטי ומתמחה, ושכל המטלות המינהליות יפלו עליה? התשובה ברורה מתוך הדוח: זה מה שהיא עשתה ממילא מול עו"ד ערן שחם-שביט. ריבלין מראה שההתכתבויות והתיאומים ביניהם נמשכו חודשים ארוכים, עוד בזמן פרשת בזק הראשונה. בהקשר הזה, התירוץ שלה לקיומן של ההתכתבויות בזמן פרשה 4000 (לא הייתה לי ברירה) הוא פתטי ואפילו שקרי. אני מנחש - למרות שריבלין לא כותב זאת - ששחם-שביט רמז ואולי אפילו אמר לפוזננסקי-כץ מה עומד להתרחש בפרשה זו. הדברים גם לא היו סוד גדול; היו על כך פרסומים די מפורשים בתקשורת. פוזננסקי-כץ אומרת שפנייתו של שחם-שביט החמיאה לה; סביר להניח שהיא רצתה לקבל את התיקים המתוקשרים הללו. עוזיאל היה צריך לבלום אותה - ולא עשה זאת. 4. אחרי שאמרנו מה הכי בולט במה שריבלין כתב, נגיד מה הכי בולט בחסרונו: תשובה לשאלה האם הקשר בין פוזננסקי-כץ לבין שחם-שביט היה יחיד במינו, או שיש מקרים דומים בין שופטים אחרים לחוקרים אחרים. זה איננו, כי ריבלין לא התבקש וגם לא יכול לבדוק זאת, ודאי שלא תוך 48 שעות. אבל זו השאלה המערכתית החשובה ביותר שחייבת להיבדק בכל המהירות האפשרית. הבעיה היא, שקשה לראות מי יכול לבצע בדיקה כזאת. יש צורך באמצעים של חקירה פלילית, אבל אין שום חשוד בשום עבירה. אולי אין מנוס מהפעלת כלי בעייתי ולא נעים: מכונת אמת. אולי אין מנוס מלזמן לבדיקה את כל השופטים שעסקו ועוסקים בשנתיים האחרונות בתיקי מעצרים, ולשאול שאלה פשוטה ביותר: האם היה לך קשר ישיר ובלתי מדווח עם נציג של רשויות החקירה. מי שיענה בחיוב או ישקר - עניינו יועבר לבדיקתו של ריבלין. השופטים גם צריכים להתחייב מראש למסור לבדיקה, במידת הצורך, את הטלפונים והמחשבים שלהם. שוב: זה מאוד לא נעים, אבל חייבים להסיר את הענן הכבד המרחף כעת מעל המערכת כולה. 5. לכאורה, מעשיהם של פוזננסקי-כץ ושחם-שביט היו גם פליליים - אך ריבלין אומר שמסקנתו היא שמדובר על "תקלה במישור המשמעתי אך לא על חשש למעשה פלילי". זאת, משום שלא הייתה קנוניה בין השניים ובוודאי שלא הייתה הטיית משפט. המסקנה הזאת של ריבלין עולה בקנה אחד עם החלטותיהם של השופטים עלאא מסארווה ויוסי טופף בנוגע לשאול אלוביץ וניר חפץ. שניהם קבעו, כי הייתה הצדקה למעצרים המקוריים ובוודאי שיש הצדקה למעצרים כעת. מסארווה אף הגדיל לעשות וקרא את כל החומר שהיה בפני פוזננסקי-כץ, והגיע לאותן מסקנות שהיא הגיעה אליהן. לכן, נראה שריבלין צודק גם בנקודה זאת. אפשר להפוך לפלילי כמעט כל דבר שאנחנו עושים, אבל אין זה ראוי - ודאי כאשר יש מסלולים מתאימים יותר, כמו המסלול המשמעתי. הקריירה השיפוטית של פוזננסקי-כץ הגיעה ככל הנראה לסיומה בגיל 48; לא צריך גם להשליך אותה לכלא.