כדי להעצים את רגשות התיסכול והמסכנות של תושבי האי הקטן, שמהווים מיקרוקוסמוס לבעיותיה של אירלנד כולה במשך מאות שנים, בחר מרטין מקדונה (יליד 1970) בדמות נער נכה, עדין נפש ורגיש, שכדי להימלט מנדנודי דודותיו שגידלוהו, בוחר להימצא באחו ולהתבונן בפרות. דוד עומר כבילי הנכה, נוגע ללב וכובש במשחקו את הצופים. על הבמה הזעירה של ההאנגר בבית צבי, המעוצבת בכשרון רב (כולל התלבושות) בידי זוהר אלמליח, משתדלים השחקנים הצעירים והחביבים להעביר את תחושת הבידוד באי, שהמילה פריפריה דלה מכדי לתאר. שתי הדודות, נעמה פורת המרגשת כאיילין, ואלי אשכנזי כקייט - חיות במצב קיומי עלוב. היחיד המביא אליהן משב רוח מהעולם מדי יום מתוך ידיעות שקרא בעיתון ישן, ותמורת "החדשות" זוכה בתמורה למזון מחנותן הוא הרכלן המקומי ג'וניבואהביתה (איתי שלו). הסחטנות שלו ממיטה בסופו של דבר גם צער על כל אלה אותם הישלה שהנה הגיע לאי הסמוך צוות הסרטה מהוליווד, על-מנת לבחור ניצבים ושחקנים לסרט שלהם. אפילו בילי נתפס לחלום הזה של הפייק ניוז, ועושה כל שביכולתו כדי להפליג בסירה לאתר הצילומים ומשם - חלומו נושא אותו להוליווד. הג'ינגי'ת שבילי מחבב, היא הלן (אלי אלבז) - תפקיד ששירי גדני עשתה בזמנו נפלא בסטודיו ניסן נתיב, בהפקה שסופחה בהמשך כולה לתיאטרון "גשר". הלן מהווה גורם מרענן בחיים המדוכאים שבאי, הודות לקלות דעתה וחוצפתה. היחיד המגלם היטב דמות חיובית הוא דור לוי כ"בייבי בובי", בעל הסירה. את אמו של ג'וניבוא הביתה, מגלמת יפה נוי קלימן, כשההתמודדות בינה לבין בנה שחפץ לחסלה, מהווה גם היא גורם קומי ששובר את השגרה. העוני והליבות של חיי האירים בשנות השלושים במאה השעברה מומחשים היטב. חבל רק שבשל הדרכה לא מספקת בהיגוי, ואולי אף בבימוי, חלק מהשחקנים צורחים, כך שהטקסט נשמע לא מובן והולך לאיבוד. כי במחזה של מקדונה יש הרבה יופי ופיוט, ולא בכדי זכו מחזותיו כמו "מלכת היופי של לינאן", "הנכה מאינישמן" ואחרים לחזור ולעלות על במות ברודוויי, הוסט אנד ובכל העולם. החלום והתנפצותו.