ג'ו מקריידי הוא סוכן ביון בריטי נועז ומבריק (ופרוע), גיבור ספרו של פרדריק פורסיית "הרמאי". במרכזו של אחד מארבעת הסיפורים שבספר, "מוהר כלולות", עומד קצין בכיר בקג"ב, העורק במפתיע הישר לידיו של ראש תחנת ה-CIA בלונדון. הסובייטי מספק שפע של פרטים על עמיתיו ברחבי העולם, מסגיר סוכנים, מפוצץ רשתות והאמריקנים מאושרים.
מקריידי אינו שותף לחגיגה. יש לו מקור משלו, ראש תחנת הקג"ב בלונדון, הטוען שמדובר בעריקה מזויפת שמטרתה להרוס מבפנים את ה-CIA. מקריידי משכנע את חברו האמריקני ללחוץ בחוזקה על העריק, כדי שהלה יספק את מוהר הכלולות האמיתי - המידע החשוב ביותר שבפיו. הסובייטי לוקח נשימה ארוכה ופורק את המשא שעל ליבו: סגן ראש ה-CIA מרגל לטובת ברית המועצות מזה שני עשורים וביקורו הקרוב בלונדון הוא רק תחנה בדרך למוסקבה.
ככל שלעריק יש מידע רב יותר וטוב יותר, מסביר פורסיית, עולה ערכו בעיני המדינה היריבה - וגם עולה קרנו של מי שהצליח להביא אותו. ממילא, תהיה נכונות רבה יותר להאמין לו, התגמול שיקבל יהיה גבוה יותר וגם הקריירה של מפעיליו ומתחקריו תעלה מעלה מעלה. לכן, לצד הזהירות הברורה, קיימת נכונות תת-הכרתית להאמין לעריק; יש אפילו כמעט רצון להאמין לו.
עדי מדינה הם סוג של עריקים. בעוד בהסדר טיעון מטרתו של העבריין היא להפחית ככל הניתן את מעשיו ועבירותיו, עד מדינה שואף להוכיח את ההפך: שהוא יודע כמה שיותר משום שהיה שותף לכמה שיותר עבירות. יש לו אינטרס ברור להפליל כמה שיותר אנשים בכמה שיותר עבירות, כדי שהתמורה שיקבל תהיה כמה שיותר גבוהה. אין זה אומר שכל עד מדינה בהכרח משקר בכל מה שהוא אומר, ממש לא; זה כן אומר, שיש לקחת את דבריהם בערבון מוגבל (ואולי מוגבל מאוד), ודאי בשלב הראשון של החקירה.
צריך להבין כיצד העסק עובד. חשוד נעצר ומגיע למסקנה שהראיות נגדו כה חזקות, עד שמוטב לו לשתף פעולה. סניגוריו מנהלים מו"מ עם החוקרים, ומגיעים להבנה ראשונית לפיה הוא יספר בראשי פרקים את הידוע לו, כדי שהמדינה תוכל להחליט האם לחתום איתו על הסכם ובאלו תנאים. אם אין הסכם - המדינה מנועה מלעשות שימוש כלשהו במידע שמסר. אם יש הסכם - הוא מוסר "עדות ניקיון", בה הוא חוזר ביתר פירוט על מה שמסר קודם לכן. על בסיס עדות הניקיון, נגבות ממנו עדויות נוספות. התמורה יכולה להיות עונש מופחת, עונש סמלי, העדר ענישה בכלל ואף שילוב בתוכנית להגנת עדים הכוללת חיים חדשים לגמרי.
עבודתם של החוקרים והפרקליטים רחוקה מלהסתיים. הפסיקה מחייבת סיוע ראייתי ממשי לגרסתו של עד המדינה, מסיבה ברורה: ככלות הכל, מדובר בשותף לפשע שמקבל תמורה ממשית ומשמעותית ביותר תמורת עדותו. לכן, עדי מדינה היכולים לספק ראיות חפציות - בעיקר מסמכים והקלטות - נחשבים ליקרים מפז. זה מה שעשו למשל
שמואל דכנר ובעיקר
שולה זקן במשפטי
הולילנד ואולמרט. ועדיין, יש לשלב את עדויותיהם בתוך המארג הכולל ולהתגבר על החשש המובנה שמא תפרו תיק למישהו אחר כדי לחלץ את עצמם.
על הרקע הזה יש לראות את הפרסומים ביממות האחרונות בנוגע לעדותו של ניר חפץ (ונניח בצד את העובדה שמדובר בהפרות בוטות של צו איסור הפרסום, ואין פוצה פה ומצפצף). אם הפרסומים נכונים, חפץ מספק מידע על עבירות לכאורה נוספות של
בנימין נתניהו וגם על כאלו של בכירים בליכוד ואפילו של שני שרים. ייתכן שחפץ דובר אמת, ייתכן שיש לו ראיות חפציות - וייתכן שהוא רק מעלה את ערכו בתמורה לעסקה החלומית שקיבל: אפס ענישה.
כאשר מועמד לעד מדינה יושב מול החוקרים, הם בהחלט עשויים לומר לו: זה הכל? את זה אנחנו כבר יודעים מזמן, בשביל זה אנחנו לא צריכים אותך. זוהי טכניקת חקירה לגיטימית, אפילו אם הדברים אינם מדויקים ב-100%. כך גדל הלחץ על החשוד לספק מידע חדש ואיכותי, וזה מה שעלול להוביל אותו לנפח עובדות, להעצים מעשים תמימים ואפילו להמציא דברים שלא היו ולא נבראו. באותו שלב, לחוקרים כמעט ואין שום דרך לדעת האם המידע נכון - במיוחד אם החשוד מדבר על פרשות ואנשים שכלל אינם בחקירה. מצד שני, הם חייבים לרשום הכל ולבדוק הכל.
האמת עשויה להתברר רק כחלוף חודשים ארוכים ושנים רבות. לעיתים רק בבית המשפט ניתן לגלות שהעד הגזים, המציא או שיקר. הדוגמה הבולטת ביותר היא תיק הרצח בברנוער: רק לאחר הגשת כתב האישום התברר לתביעה, כי עד המדינה שלה הפליל ברצח את מי שכלל לא היה לו קשר למעשה. להבדיל, במשפט הולילנד התברר שטענת השוחד המרכזית של דכנר נגד
אהוד אולמרט עלתה רק בשלב מאוחר יחסית, והיה לכך חלק בספק שהביא לבסוף לזיכויו של אולמרט בנקודה זו. בימים אלו ממש, במשפטו של
רונאל פישר, מאשר
ערן מלכה שיש פרטים רבים שמסר רק אחרי חקירתו במח"ש.
המדינה יכולה לבטל את ההסכם עם עד מדינה שאינו אומר את כל האמת, אבל זה כמעט ולא קורה. היא גם יכולה להעמיד לדין עד מדינה המשקר בעדותו, אבל זה עוד יותר נדיר. למעשה, למעט פרשת הברנוער - שהייתה כמובן חמורה במיוחד - דומה שאין תקדים למקרה בו עד מדינה שקרן נשלח לכלא. המדינה אינה רוצה להרתיע עדי מדינה עתידיים, לעיתים חוסר הדיוק שלהם מקורו בטעות ולא בשקר מכוון, ובדרך כלל הם מספקים לפחות חלק משמעותי מהסחורה. אבל זה גם אומר, שבפועל - אין משהו שבאמת מרתיע עדי מדינה מלספר סיפורים חלקיים, שגויים או שקריים.
חשוב להדגיש: איננו יודעים מה אמר, אומר ויאמר ניר חפץ. איננו יודעים האם עדותו תתקבל ותוכח במלואה, בחלקה או בכלל לא. בהחלט ייתכן שלאור מעמדו הבכיר לאורך שנים, יש בפיו מידע רב ערך על שחיתות נרחבת. באותה מידה בהחלט ייתכן, שהוא מגזים/טועה/משקר כדי להעלות את מוהר הכלולות שהוא מספק למשטרה ולפרקליטות. מה שברור הוא, שאנחנו בשלב מאוד מאוד מאוד מוקדם, ושכל הכותרות בנושא הן לכל היותר מידע חלקי (אם בכלל).
ומה קרה לעריק הסובייטי? מקריידי נוסע למוסקבה ומצליח להבריח משם את המקור שלו, המספק את ההוכחה הברורה לכך שהעריקה הקודמת היא סיפור עוקץ שהוכן היטב במשך שנים. אבל לסגן ראש ה-CIA שהופלל על לא עוול בכפו, זה כבר לא עוזר. ראש התחנה בלונדון נוסע לוושינגטון, נפגש עם ראש ה-CIA, מקבל הוראה וחוזר ללונדון. כאשר מגיע מקריידי ללונדון עם העריק האמיתי שלו, הוא קורא בעיתון על גופה של פקיד אמריקני בכיר שנמצאה בתמזה.