רשויות העקיפה

"כל פרט מפרטי החקירה הנוגעת, קשורה או עולה מעדותו של כל אחד מעדי המדינה בפרשה או מההליכים שקדמו לחתימת הסכמי עדי המדינה, לרבות פעולות החקירה הנגזרות מעדויותיהם וכן, כל פרט מפרטי העדויות בתיק בזיקה לכל אחד מעדי המדינה". זו בדיוק – כולל העברית השגויה – לשונו של הצו שביקשה וקיבלה המשטרה בנוגע לתיק 4000 אחרי חתימת ההסכם עם ניר חפץ. לא עברו חמש שעות מהעברת הצו לתקשורת, והיא התמלאה בפרטים מתוך עדותו של חפץ. סליחה – לא עדותו, אלא דברים ש"אמר למקורביו". והוא "דיבר עם מקורביו" בשבועיים בהם היה במעצר מלא, והוא דיבר איתם ביום בו מסר עדות בלהב 433, והוא סיפר להם רק מה שהופך את בנימין נתניהו לסיכון ביטחוני. אז מובן לחלוטין מאיפה באו הפרטים הללו – שמהווים הפרה גסה מצד המשטרה של הצו שהיא ביקשה ושעליו חתם השופט עלאא מסארווה בלא לשנות פסיק ממנו. אחרי יום אחד, אפילו העמדת הפנים הזאת נעלמה, וכמה מאמצעי התקשורת דיווחו במישרין על עדותו של חפץ. המשטרה מדליפה ללא הרף מכל חקירה שיש בה איזשהו עניין ציבורי. כבר אמרתי, שאלמלא ההדלפות הללו – היא לא הייתה מבקשת מדי יום שניים-שלושה איסורי פרסום על תיקים אלו ואחרים. וגם אמרתי שרוני אלשיך יכול היה להפסיק את ההדלפות באבחה אחת: לגלות כמה מדליפים כאלו באמצעי חקירה פשוטים ביותר ולהעיף אותם בבעיטה עזה באחוריהם. אבל הוא לא רוצה, משום שההדלפות הללו משרתות את המשטרה: יוצרות לחץ על עדים וחשודים, ויוצרות אווירה ציבורית המשפיעה גם על השופטים הדנים בבקשות המעצר שלה. זו לא התנהגות של רשות אכיפה; זו התנהגות של ארגון פשיעה.

בואו נניח – כמו שטוענת המשטרה – שההדלפות לא באות ממנה. בואו נניח – בניגוד מוחלט להיגיון – שסניגוריהם של החשודים/העדים הם המספרים לתקשורת סיפורים המציגים את מרשיהם באור שלילי. אז למה המשטרה לא עושה כלום? הרי יש לה ביד צו איסור פרסום שהוצא לבקשתה, הרי היא שכנעה את בית המשפט שכל פרסום יפגע בחקירה ואולי ישבש אותה – אז למה היא מאפשרת את הפרסומים הללו? למה המשטרה אינה ממלאת את תפקידה כאשר לכאורה היא עצמה נפגעת מהפרות החוק? יש לזה שתי תשובות. האחת: המשטרה היא מקור ההדלפות, וכל חקירה נגד עיתונאים ואמצעי תקשורת תוביל מיד לחשיפת העובדה הזאת. השנייה: המשטרה נותנת את המידע בתמורה לכותרות שכאמור לשיטתה משרתות אותה, ובתמורה לסיקור אוהד של הפרשות בהן מדובר ולסיקור נוח בכלל. מתי לאחרונה ראיתם באמצעי התקשורת הגדולים תחקיר העוסק במשטרה? אני לא מדבר על פשלות בתיק זה או אחר; אני מדבר על הליקויים במשטרה כארגון – על מחדלי החקירה, האלימות, הפרות החוק, המעצרים המיותרים, הפגיעה בזכויות עצורים. ומתי לאחרונה ראיתם תחקיר על בכירי המשטרה? מה שכן ראינו הוא הראיון המלקק של אילנה דיין עם רוני אלשיך, שאם נשליך מתיקי 2000 ו-4000 – היווה לכל הפחות עבירה של הפרת אמונים, אם לא קבלת שוחד. אז ברור שהמשטרה לא תעשה כלום לתקשורת.

האם הפיכתו של ניר חפץ לעד מדינה תקבור את החקירה בחשד להצעת שוחד להילה גרסטל? אני מקווה מאוד שלא, משום שיש שם שאלות קשות כלפי גרסטל ואולי עוד יותר – כלפי אסתר חיות. השאלות הללו מחייבות מענה כדי שהאמון בבתי המשפט לא ייפגע, עוד יותר וכדי להבהיר שגם ובמיוחד הרשות השופטת ובכיריה מחויבים לשמור על החוק ולפעול לפי כללי היגיון ומוסר ברורים. תקציר למי ששכח: המשטרה טוענת שחפץ העביר לגרסטל בסוף 2015 – דרך אלי קמיר – הצעה לקדם את מינויה ליועצת המשפטית לממשלה אם תבטיח לסגור את תיק המעונות נגד שרה נתניהו. השניים מכחישים, גרסטל מאשרת, והיא גם סיפרה על כך בזמן אמת לחברתה חיות. לא ברור האם גרסטל דיווחה למאן דהוא ברשויות המוסמכות על ההצעה. אם כן – חייבים לדעת מדוע לא נעשה דבר. אם לא – גרסטל חייבת לנו הסבר מדוע. את עיקרי הגרסה של חיות כבר שמענו באופן רשמי: גרסטל סיפרה לה משהו חלקי ולכן לא חשבה שיש מה לעשות עם זה. מה שלא קיבלנו, זה תשובות לתמיהות קשות: מדוע חיות לא לחצה על גרסטל לספר לה יותר? מדוע לא ייעצה לה לגשת למשטרה? האם היא נתנה לעצמה ייעוץ משפטי ועובדתי לפיו ביכולתה לשמור לעצמה טענות כאלו? או שהיא חשבה בזמן אמת שזה חסר חשיבות? גבירתי הנשיאה, גם אם לא תהיה חקירה – מעמדך מחייב שתעני על השאלות הללו.

אחרי חשיפת פרשת המסרונים בין רונית פוזננסקי-כץ לערן שחם-שביט, מיהרו כל רשויות החקירה לומר: זה לא קורה אצלנו. אנשי המשטרה אפילו נשמעו מקנאים: אנחנו לא מקבלים כזה יחס. אותה תגובה הייתה גם לגילוי של אליעזר ריבלין בדבר מפגשים בארבע עיניים בין שופטים לחוקרים, המתקיימים בלשכות ואינם מתועדים בפרוטוקול. לפי התגובות הללו ניתן היה לחשוב, שריבלין – אדם מוערך ביותר – בדה את הגילוי הזה. אבל בואו נחזור לדוח של ריבלין על הפרשה, בו הוא מדבר על "הנוהג לקיים, בתיקים של הארכות מעצר, דיונים מקדימים בלשכת השופט במעמד התביעה בלבד. במהלך החלק הזה של הדיון מוצג לשופטת, וכנראה גם לשופטים אחרים, חומר סודי, מתנהל שיג ושיח בין השופטת לנציגי התביעה, השופטת שומעת מפיהם דברים שאינם נשמעים באולם והיא מביעה בפניהם עמדות שאינה משמיעה באולם". אם למישהו היה ספק במה מדובר, ריבלין כותב בסיכום הדוח: "הבירור העלה גם שורה של תקלות מערכתיות המצריכות תיקון יסודי. אין להלום, בתיקי מעצר גלויים, דיונים המתקיימים בלשכת השופט, קודם לכניסת הצדדים לאולם, ואשר במסגרתם שומעים נציגי התביעה את עמדתו של שופט המעצרים, ושומע השופט דברים והסברים מפי נציגי המשטרה – כשכל אלה אינם מובאים בפני העצורים ובפני באי-כוחם בחלק הפתוח של הדיון". ריבלין מדבר במפורש על נציגי התביעה ועל נציגי המשטרה – כתופעה רוחבית. לא רק נציג רשות ניירות ערך אצל שופטת אחת, אלא "תקלה מערכתית המצריכה תיקון יסודי". במילים אחרות: רשויות החקירה ובתי המשפט משתפים פעולה בפגיעה בעקרונות יסוד של זכויות עצורים ופומביות הדיון. אז אל תספרו לנו שמדובר בתקלה נקודתית. אנחנו לא מטומטמים.

התלונות של ניר חפץ ושאול אלוביץ על תנאי מעצרם עשו קצת כותרות וגם הגיעו לוועדת החוקה. בצדק אמר שם הסניגור הציבורי הארצי, יואב ספיר, כי הוא ממש לא מופתע: הסניגוריה מדברת על כך מזה שנים. הנה, ממש על קצה-קצהו של המזלג, כמה פרטים מתוך הדוח שלה לשנת 2016. שטח מחיה של פחות ממטר רבוע אחד לעציר באילת. 2.5-2 מ"ר לעצור בירושלים, קציעות, עופר ודמון. טיפול רפואי לקוי באבו כביר, הדרים, קישון, ניצן וירושלים. מחנק קשה, צחנה, העדר חלונות והעדר מיזוג בירושלים. חרקים ומזיקים בירושלים. לכלוך, צחנה, מקקים, פשפשים וטפילים בניצן. שירותי כריעה, טחב וצחנה במקלחות בניצן. הצפות ופגיעה בפרטיות עצורים קטינים במקלחות בירושלים. מזון דל, קר ולא טרי בירושלים. מזון דל ובלתי משביע באבו כביר. מזון דל והעדר פירות וירקות בניצן. מחסור בביגוד ובציוד בסיסי בירושלים. שמיכות צמר בקיץ בקישון. העדר מצעים בהדרים. ניילון במקום חלונות בניצן. תנאים בלתי אנושיים באגף ההפרדה בהדרים. חלק גדול מהליקויים הללו אינם מצריכים תקציבים של ממש כדי לתקנם, אלא בעיקר רצון טוב – ופשוט לשמור על החוק. גם לעצורים יש זכויות יסוד, והמדינה מחויבת יותר מכל גורם אחר לשמור על הזכויות הללו בפרט ועל חוקיה בכלל. יש גם פסיקה ענפה הקובעת חד-משמעית את החובה הזאת בהתייחס לעצורים ולאסירים, אבל המדינה מצפצפת. למה? כי היא יכולה. וגם כאשר כבר יש פסיקה מחייבת, היא גוררת את רגליה – כפי שנראה בקטע הבא.

ביוני 2017 חייב בג"ץ את המדינה – בפסק דינו האחרון של אליקים רובינשטיין – להבטיח לכל אסיר מרחב מחיה של 4.5 מ"ר בתוך 18 חודשים. השבוע ביקשה המדינה דחייה קלה של תשע שנים ביישום פסק הדין, עד סוף 2027. הנימוק: הדבר מחייב בנייה של בתי כלא וזה יקח זמן. נשמע מאוד הגיוני, אבל כאשר בוחנים את תולדות העתירה – מגלים שהמדינה לא מיהרה לשום מקום וכדרכה ביקשה עוד ועוד ועוד ארכות, וגם בהן לא עמדה, ולא ניצלה את הזמן כדי לעשות משהו שיוכל לקדם את הטיפול בבעיה. העתירה הוגשה במארס 2014 והמדינה התבקשה להגיב עליה עד חודש מאי. היא ביקשה וקיבלה ארכה עד יולי 2014. בדיוק כעבור שנה קיבלה ארבעה חודשים להגיש הודעת עידכון. בינואר 2016 – חודשיים לאחר המועד שהוקצב לה – ביקשה המדינה ארכה. היא קיבלה שלושה ימים, בג"ץ הוציא צו על תנאי והורה למדינה להגיב בתוך ארבעה חודשים. ביוני – חודש אחרי המועד – ביקשה המדינה ארכה. היא קיבלה עד 7.7.16. היא ביקשה ארכה. התאריך החדש: 21.7.16. התגובה לא הוגשה. ב-8.8.16 ביקשה המדינה ארכה. היא הצטוותה לענות ב-21.8.16. ארבעה ימים לאחר המועד היא ביקשה ארכה. התאריך שנקבע: 5.9.16. תאריך ההגשה בפועל: 7.9.16. הדיון התקיים ב-8.2.17. המדינה ביקשה חודש להגיש הודעת עידכון. ההודעה לא הוגשה. המדינה קיבלה ארכה עד 20.3.17. היא לא עמדה במועד. לבסוף הצטוותה להגיש ב-29.3.17. המדינה ביקשה להגיש הודעה משלימה. בג"ץ קצב לה חמישה ימים. לאחר מכן היא קיבלה ארכה עד 21.7.17 להגשת עוד הודעה משלימה. ועכשיו המדינה אומרת שאין לה די זמן לקיים את פסק הדין. ההתנהלות הזאת של המדינה איננה יוצאת דופן. במו אוזני שמעתי את מרים נאור פונה בכעס מהול בתסכול לבא כוח הפרקליטות: "יקרה פעם שתעמדו בזמנים?". אבל גם השופטים אשמים. הם צריכים פעם-פעמיים לתת פסקי דין נגד המדינה, להטיל הוצאות אישיות ולהגיש תלונות ללשכת עורכי הדין – ואז תראו איך הפרקליטות לא רק תעמוד בזמנים, אלא גם תקדים אותם. כל עוד זה לא יקרה, הפרקליטות תמשיך להתנהג כאילו בית המשפט עובד אצלה וכאילו הכללים הכי בסיסיים לא חלים עליה.