ז'אן-לוק גודאר אמר שכל מה שצריך בשביל סרט טוב, הוא אקדח ואישה (פרפראזה על משפט של צ'ארלי צ'פלין, שאמר ש"כל מה שאני צריך בשביל ליצור קומדיה, הם פארק, שוטר ונערה יפה"). כל אלה היו, אולי, בבחינת אמת לשעתה. אבל ממרומי ההווה השבור, אחרי כל העליות והמורדות, הפוליטיים והאמנותיים שעברנו, נראה שבמבט לאחור, אקדחים, שוטרים, נשים ונערות, הם אכן מרכיבי מפתח ב"תעשיה"; אבל הגורם הבסיסי, העמוק יותר, אינם הדברים שאנחנו רואים כאשר אנחנו מתבוננים לאחור - אלא, בפשטות, המבט לאחור עצמו, או אפילו, ההיזקקות שלנו למבט לאחור, לגעגוע.
יש בזה הודאה מסוימת בתבוסה של העתיד. אף אחד, כמעט, כבר לא מאמין שיהיה טוב. ההווה נראה כמו תסריט בלהות אקסצנטרי ובלתי אמין, והמבט לאחור חוזר ומפגיש אותנו עם עולם מסודר יותר, עם חוקי משחק "הגיוניים", וסדר עולמי מוכר של התחלה, אמצע וסוף.
התובנה הזאת בלטה ב"בעלי ברית" של רוברט זמקיס (2016), שמתחולל בשנותיה האחרונות של מלחמת העולם השנייה. מכל התקופות בעולם ובהיסטוריה האנושית, להתגעגע דווקא למלחמה הזאת? אבל שם היה לפחות ברור מי הם הטובים, ומי הרעים. סוכן בשירות הוד מלכותה (בראד פיט) מתאהב בחברת המחתרת הצרפתית (מריון קוטיאר), במהלך משימה בלתי אפשרית באתר אקזוטי בצפון אפריקה.
אבל המשווה הפשוטה של צרפת + אנגליה = טובים בעוד גרמניה = רעים, מקבלת פיתול נוסף ומתעדכנת לפי חוקי המלחמה הקרה, כאשר מתברר שהלוחמת הצרפתיה היא, למעשה, סוכנת חבויה של המודיעין הרוסי. והרוסים הם, כמובן, הרעים החדשים. האהבה, כמו האהבה, מנסה לגשר על הפער, לטעון לאפשרות של יוצא-מן-הכלל, אבל סדר עולמי הוא סדר עולמי, והרעים, בסוף, חייבים להפסיד בדרך זו או אחרת. עצוב (על האהבה) אבל שקט בלב: הסדר נשמר, ואם הסדר נשמר, אפשר לחשב ולדעת מה יהיה, ואין לך דבר יותר מרגיע מאשר לדעת בבירור מה יהיה מחר.
