ארבעה שבטים – פחדים משותפים בנאומו המשפיע והמצוטט רבות של הנשיא ריבלין בכנס הרצליה ה-15, ב-7 ביוני 2015, הזכיר הנשיא לאזרחי ישראל, כי הרוב המכריע של ילדינו חיים ולומדים בנפרד אלה מאלה בארבעה זרמי חינוך נפרדים: הממלכתי, הממלכתי־דתי, החרדי והערבי. הנשיא הצביע על כך שארבעת זרמי חינוך אלה משקפים ומנציחים את ארבעת השבטים השונים המרכיבים את החברה הישראלית. הנשיא ריבלין אמד את גודלו של כל שבט בהתבסס על מספר הלומדים בכיתות א' – פרמטר דמוגרפי נגיש:
כיתות א' כיום מורכבות מכ-38% חילונים ("ממלכתיים"), כ-15% דתיים לאומיים ("ממלכתיים דתיים"), כרבע ערבים וקרוב לרבע חרדים. (... אם נרצה ואם לאו), "מבנה הבעלות" על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו.
הנשיא הכיר בכך שהלכידות החברתית בישראל נמוכה באופן אוביקטיבי, זיהה כמה מחוליה וקרא לכינון סדר יום אזרחי משותף: ילד מבית אל, ילד מרהט, ילדה מהרצליה או ילדה מביתר עילית, לא רק שהם לא נפגשים – אלא הם גם מתחנכים לתפיסה שונה בתכלית לגבי ערכי היסוד ואופיה הרצוי של מדינת ישראל. (...) "הסדר הישראלי החדש", דורש מאיתנו היום לעבור מהתפיסה המקובלת של רוב ומיעוט לתפיסה חדשה של שותפות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית. (...) אסור שהסדר הישראלי החדש ידחוף אותנו להיבדלות והיפרדות. אסור לנו לוותר על תפיסה של ישראליות, אלא עלינו לפתוח את שעריה ולהרחיב את שפתה.
אף כי המונח "ישראליות" טעון מבחינה אידאולוגית, משום שמעולם לא טופח באופן המכיל את כלל אזרחיות ואזרחי המדינה, ניתן להזדהות עם המסר הכללי שבדברי הנשיא ריבלין. בקריאתו להרחיב את שפתם המשותפת של הישראלים – שפה שהיא בהכרח אזרחית – ישנה תובנה עמוקה. בנוסף, הנשיא הפציר באזרחי ישראל להתגבר על הפחדים הנובעים באופן טבעי משינויים מהירים בחברה, ולהירתם באומץ לאתגר של בניין החברה.
אירוני ומצער בעיניי שבשעה שכל ישראלי חושש מישראלים אחרים, טרם פגשתי באחד שתופס את עצמו כמהווה איום כלשהו כלפי כל ישראלי אחר. לכל אחד מארבעת השבטים שתיאר הנשיא ריבלין בנאומו, יש טיעון משכנע – לפחות בעיני עצמו – לכך שהוא־הוא השבט הכי פחות מוערך ומובן.
השבט הדתי-לאומי חש שאינו זוכה להערכה מספקת ואפילו נלעג. איך זה יכול להיות, הוא שואל את עצמו, שפרויקט הדגל שלו, ההתנחלויות, הוא "מוקצה" בעיני כל כך הרבה ישראלים, שלא לדבר על רוב הקהילה הבינלאומית? איך ייתכן, שההקרבה והנחישות האידאולוגית העצומות שהשקיע שבט זה מאז 67' בחידוש היישוב היהודי בלב ארץ התנ"ך אינן זוכות להבנה ואפילו מבוזות? הרי בעשורים האחרונים הוא ללא ספק המנוע האידאולוגי והמשפיע ביותר על עיצוב החברה, שבאמת לקח על עצמו אחריות, מעבר לחלקו באוכלוסייה, לביטחון המדינה ולתחומי מפתח אחרים.
השבט הערבי-פלשתיני-ישראלי מוצא את עצמו במצב בעייתי מאוד ואין על כך עוררין. כאשר יהודים־ישראלים רבים, יהודי העולם, ואפילו מרבית העולם הערבי והקהילה הבינלאומית, משתמשים ב"ישראלי" ו"יהודי" כמילים נרדפות, אין פלא ששבט זה חש עצמו שקוף ופגיע.
לאור הסכסוך התמידי בין עמם לבין מדינתם, נמצאים אזרחי ישראל הערבים בין הפטיש לסדן. שורה של ראשי שב"כ הצביעו על כך כי אכן אזרחים אלה מצליחים ללהטט בין זהויותיהם המתנגשות באופן מעורר השתאות, אך מצבם קשה, במיוחד בזמנים של מתח מוגבר. 30 צורות שונות של אפליה כלכלית וחומרית שמהן הם סובלים, למרות שהוכרו ואף זוכות לטיפול מתוגבר על-ידי הממשלות האחרונות, העצימו תחושות אלה. באופן טבעי, אפליה היסטורית זו חיזקה את האמונה הרווחת שמדינת ישראל, כבית לאומי לעם היהודי, לא תוכל אי־פעם להיות מדינה הוגנת כלפי כל אזרחיה.
השבט החרדי חווה גם הוא שינויים ומתמודד עם אתגרים אדירים. בעת ובעונה אחת המודרניות קורצת ומהווה איום, בכך שהיא מקשה על הקהילה החרדית לשמר את אורח החיים הבדלני בסביבה ההופכת צפופה ומורכבת יותר. הודות למאמץ ממושך, בהובלת מנהיגי הקהילה, אחוז הגברים החרדים המצויים בשוק העבודה נע כעת סביב ה-50% אחוז כאשר חלקן של הנשים החרדיות העובדות אף גבוה בהרבה מכך 31. לשבט החרדי, המשוכנע כי הוא נושא את לפיד האמת והיהדות האותנטית, קשה להבין כיצד יכולים השבטים היהודים האחרים להיות כפויי טובה. הרי בעיניים חרדיות, הם ששימרו ושיקמו את הקשר בין העם היהודי לבוראו לאחר השואה ובנו מחדש את עולם הישיבות. כיצד ייתכן, הם תוהים, שדווקא הם השומרים על גחלת האמונה, נתפסים בידי רבים כעצלנים ואף כפרימיטיבים?
השבט היהודי-חילוני מתמרמר על כפיות הטובה. הוא, שהקים את מדינת ישראל אך כשל לעצבה בצלמו ובדמותו, חש מדוכדך לנוכח הפער שבין תחושת זכויות היתר ואובדן מעמדו. איך ייתכן שעשורים מפוארים של חלוציות ובניית המדינה מוזכרים כיום במרירות? איך יכול להיות שההקרבה האדירה עווּתה לכדי נרטיבים של הגמוניה, חמדנות וחוסר רגישות? השבט הזה עודנו לבן, עשיר ומשכיל מעבר לחלקו בחברה. הפריווילגיות היחסיות שמהן הוא נהנה גורמות לתחושות מורכבות של חשיבות ורחמים עצמיים.
לארבעת השבטים פחד משותף שמקורו בחוסר היכרות נינוחה. כל שבט תופס את השבטים האחרים כאיום, בין אם על תחושת הזהות שלו, בין אם על רווחתו הפיזית, ובין אם על שתיהן גם יחד. בה בעת, אף אחד מהם אינו סבור כי הוא מהווה איום על האחרים.
