עדנה מזי"א גדלה להורים שהיו חברי המחתרות האצ"ל (אביה) והלח"י (אמה). המסירות של ההורים למטרה יצרה פער בין הבת להוריה, והיא גדלה בתחושה של חוסר באהבה, מה שגרם לה להיות מרדנית ולעבור לצד השמאלי של המפה הפוליטית, כאות למרדנותה. במחזה מתוארים היחסים בין הבן, יהלי, אמו מיכאלה, והוריה. המעבר בין הדורות והזמנים נעשה במהירות כשקבוצת רקדנים ושירים מאז ברקע ממחישים לצופים את התקופה הרלוונטית. הגיבורה/תואמת המחברת, מיכאלה בעלת השיער הג'ינג'י והאופי החם (אודיה קורן במשחק כנה וישיר) פוגשת ליד קברם של הוריה את המאהב לשעבר של אמה, שאול (עודד קוטלר הוותיק והטוב). הוא שמגלה לה את סודות העבר, ובזכותו היא לומדת להבין את מה שנסתר ממנה בילדותה, מה שבעטיו נשבר השבר בינה להוריה. בתמונות המתחלפות, כשאת דמות אמה בעבר, מרתה, מגלמת דניאל גל בכשרון נפלא, ואת עצמה בנעוריה מגלמת דנה מיינרט מלאת החום והקסם, עם כל התלהבות הנעורים והרוח התוססת; בתמונות מהעבר מסתבר שמרתה ושאול (אסף סולומון במשחק כובש) היו חברי הלח"י. למרתה הועידו תפקיד לפתות במועדון לילה את ויליאמס, הקצין הבריטי, על-מנת לחוטפו. עידו ברטל כוויליאמס מגלם יפה בהצלחה עם מבטא אנגלי טוב, את הדמות שבעבורה זכה בזמנו בהפקת הקאמרי אז, אלון אופיר, בפרס שחקן השנה. האירוע מוביל להעברת מרתה לדרום אפריקה תוך נישואים פיקטיביים ליואל (מיכה סלקטר הבוטח והמרשים) כדי שלא תיפול לידי האנגלים. את הבן של מיכאלה כיום מגלם הכשרון העולה החדש - גל גולדשטיין, שהצליח בגילום תפקידו של מקבת בעת לימודיו בבית צבי (תפקיד שלא רבים מצליחים בו) ומוכיח כאן שלא רק קלאסיקה היא המיוחדת לו. את אלמה, אחותה של מיכאלה, דמות מסקרנת, מעוררת ומרשימה מגלמת הפעם אביב כרמי באותה עוצמה וחיות כמו בהפקת הקאמרי הקודמת שעשתה מרב גרובר. קולה הצרוד-משהו כמו נשמע מגרונה של גרובר. יכולת משחקה של כרמי מבליט אותה מהיתר, חרף היותה דמות משנית לכאורה. הנישואים הפיקטיבים של יואל ומרתה מובילים לחיים משותפים ולהולדת הבת מיכאלה, שמפאת הסודיות של פעילותם, נוצר המרד מצידה כלפיהם. היא לא סולחת להורים על מסירותם למחתרת למען שחרור עמה מהשליטים האנגלים, ורק לאחר שנים, כשלה עצמה יש בן מרדן, עצם הפגישה עם שאול ליד קברות הוריה, מבהירה לה את טעותה בהתייחסות להורים. המעברים בהצגה בין התקופות, תוך החלפת השחקנים באותה דמות בשל הגיל, מתבצעים יפה על-רקע שירתה הנפלאה של הילה שלו, כמו גם בעזרת קטעי המחול שעיצבה מירי לזר שהערו קצב ויופי וויזואלי של הרקדנים והרקדניות יפי התואר והכה מקצועיים, על הבמה המעוצבת כה יפה בידי ערן עצמון, ועם התלבושות של אורנה סמורגונסקי. חשיבותו של המחזה "המורדים" הוא בהיותו כרטיס כניסה לצעירים בני ימינו הפותח בפניהם צוהר לתולדות עמם בשנות הארבעים שלא נודעו להם. תקופת "הסזון" בה הסגירו חברי ההגנה את חברי האצ"ל והלח"י לבריטים, אומנם לא מוזכרת כאן, כשם שהיא מובלעת ואינה ידועה גם כיום לצעירים. אך עצם ההתמרדות, המסירות ועוז הרוח של הצעירים אז (שהיום הן יותר נדירות ונעלמו מחלק מהנוער), המשלבת את המקור להתמרדות הנוער בהמשך ובחירתם לעבור לתנועות מנוגדות מאילו שהיו בם הוריהם - הדרמה שנוצרת מהניגוד וחוסר הידע של הצעירים על מהותם של הוריהם - הדרמה הזו צולחת דווקא משום שהמחזאית עדנה מזי"א השכילה בשילוב הניגודים ופער הדורות, ועם הסיום המשלים בין הצדדים המביא מרגוע ללב המורדת הנצחית. וזה היופי שבהצגה זו.

הצגת המורדים חשובה הן באיכותה, והן משום הלקח הטמון בה שראוי שצעירים בימינו יתוודעו אליו.