"ושוב המדינה קובעת עובדה דיונית"

האם לבית המשפט העליון מתחיל להימאס מבקשותיה האין-סופיות של המדינה לקבלת ארכות להגשת תשובותיה לעתירות? אם לשפוט מהחלטה קצרצרה של השופט ניל הנדל - השלישי כיום בבכירותו בעליון - התשובה חיובית. בשבוע שעבר נעתר הנדל זמנית לבקשת משפחתו של הדר גולדין ואסר להחזיר לעזה את גופתו של המחבל איסמעיל אבו ריאלה. המשפחה מבקשת עקרונית מבג"ץ למנוע השבת גופות מחבלים כל עוד לא מוחזרת גופתו של בנה, שנהרג במבצע צוק איתן. הנדל קבע דיון בבקשה להיום (13.3.18) בשעה 15:30, בפני ההרכב העוסק בעתירה - הוא עצמו והשופטים אורי שהם ויוסף אלרון. ב-8.3.18 הורה הנדל למדינה להגיב על הבקשה עד 12.3.18 בשעה 16:00 והבהיר: לא תינתן דחייה. אבל המדינה, כדרכה, צפצפה. אתמול בשעה 18:00 - דהיינו שעתיים לאחר המועד שנקבע - נחתה על שולחנו של הנדל בקשה לקבל ארכה של שלוש שעות בהגשת התגובה. כלומר: המדינה העמידה את בג"ץ בפני עובדה ואז ביקשה את אישורו בדיעבד להפרת הוראתו. הנדל, אדם נעים הליכות, התרגז וכתב: "ושוב המדינה קובעת עובדה דיונית, תוך כדי הגשת בקשה. המועד שנקבע אינו בגדר המלצה. לשעה המבוקשת יש השלכה על המזכירות, על באי-כוח העותרים, ואף על בית המשפט. הבקשה, שהגיעה אלי בשעה 18:00, מתקבלת באופן שיש להגיש את התגובה עד 18:30. כמובן, אינני מתעלם מכך שחשוב שהתגובה תזכה לאישורים שונים. אך זה נתון ידוע". המדינה נוהגת "לבקש" ארכות כמעט בכל עתירה לה היא צד, וכתבנו "לבקש" במרכאות משום שלרוב היא מגישה את ה"בקשות" אחרי המועד שנקבע לה. בית המשפט העליון מסתפק לכל היותר בהבעת אי-שביעות רצון, והמדינה ממשיכה בשלה - כאילו הנחיות בית המשפט אינן חלות עליה וכאילו הוא סניף שלה הכפוף לגחמותיה. אם אמירות כמו זו של הנדל יתרבו, אולי משהו ישתנה; ואם לא - הגיע הזמן להתחיל להטיל הוצאות אישיות על היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, מכוח אחריותם להתנהלות שערורייתית זו.