יש דברים שגם אחרי למעלה מחצי יובל בתחום התקשורת ואחרי שבע שנים של סיקור משפטי יום-יומי, עדיין מדהימים. כזו היא הודעת המדינה לבג"ץ בנוגע לשטח המחיה של האסירים.
העתירה בנוגע לתנאי ה"מחיה" של האסירים בישראל - שבמקרים רבים מתאימים למדינת עולם שלישי במאה ה-19 - הוגשה בשנת 2014. במשך שלוש שנים המדינה ביקשה וקיבלה עוד ועוד ארכות להגשת תגובותיה, בהן הסבירה מדוע המצב הנוכחי תקין או לכל הפחות נסבל. היא הייתה יכולה לנצל את הזמן כדי להכין תוכנית ממשית לשיפור תנאי הכליאה, שכן לכל בר-דעת היה צריך להיות ברור שמתישהו זה יקרה - וכנראה בהנחתה מבג"ץ. אבל לא, המדינה משכה את הזמן - ואז טענה שהופתעה מפסק הדין.
ביוני שעבר קבע השופט
אליקים רובינשטיין, כי בתוך תשעה חודשים צריכים להיות לכל אסיר לפחות שלושה מ"ר. מה עשתה המדינה בזמן הזה? לדבריה - בדקה ותכננה והתייעצה ובדקה. מה היא
לא עשתה? לא באה לבג"ץ ואמרה: אנחנו בודקים ומתכננים ומתייעצים ובודקים, ואנחנו מבקשים עוד זמן. המדינה פשוט העמידה את בג"ץ בפני עובדה: הגיע חודש מארס, לא עשינו כלום כדי לקיים את פסק הדין, ואנחנו צריכים תשע שנים כדי לקיים אותו במלואו - למרות שנתתם לנו רק שנה וחצי. זהו, זה המצב, שלום ולהתראות.
המדינה טוענת, שהיא לא הודיעה כלום עד עכשיו, משום שרצתה לבוא לבית המשפט עם תוכנית שתסביר מה היא
כן יכולה לעשות. במקרה הטוב, זהו תירוץ מגוחך - אם לא כוזב בעליל. אם זו הייתה האמת, המדינה הייתה אמורה וצריכה למסור הודעה ברגע בו התחילה את התהליך ולעדכן לאורכו. זה לא נעשה, אפילו לא במילה אחת. וזה למרות שלפחות לפני מספר חודשים, המדינה הייתה חייבת לדעת שאין שום סיכוי שבעולם שהיא תעמוד בתאריך היעד הראשון ושהיא זקוקה - לשיטתה - לחודשים רבים רק כדי לתכנן כיצד לקיים בכלל מתישהו את פסק הדין במלואו.
אז מה יש לנו? שלב ראשון בתוך תשעה חודשים - לא זז אפילו במילימטר, פשוטו כמשמעו. שלב שני בתוך שנה וחצי - עוד לא זז אפילו במילימטר, אולי משהו יושג חלקית בתוך שנה ממועד יישום החלטות הממשלה (מועד שעוד לא נקבע בכלל), והכל יושלם אולי בעוד תשע שנים. ואנחנו מדברים על פסק דין של בית המשפט העליון. ואנחנו מדברים על המדינה שמפרה אותו ומבזה אותו.
מדוע המדינה עושה את זה? נורא פשוט: כי היא יכולה. אילו גורם פרטי היה מפר פסק דין בצורה כזו, הוא היה מסתכן בקנס ואפילו במאסר. אבל את המדינה אי-אפשר להכניס לבית סוהר, והטלת קנס עליה לא תזיז לה - הסכום יהיה קטנטן וממילא יבוא מקופת הציבור, דהיינו מהכיסים של כולנו.
תגובות המדינה מדברות על תהליכים מוסדיים וממסדיים - הממשלה, המשרד הזה, המשרד האחר, השב"ס - ולא על-אף אדם שנושא באחריות אישית לבזיון בית המשפט. וגם אם מישהו יוחזק כאחראי, המדינה תודיע שהיא מעניקה לו חסינות ותשלם במקומו כל קנס. ואני לא רואה את בג"ץ שולח לכלא, על בזיון בית המשפט, את ראש הממשלה או את השר לביטחון פנים או את היועץ המשפטי או את נציבת שירות בתי הסוהר.
השופטים מן הסתם יביעו כעס, אולי אפילו זעם. הם מן הסתם ינזפו קשות במדינה ואולי ישפכו את חמתם על השליח - עורך הדין שיתייצב באולם וינסה להסביר מה קורה כאן. ייתכן שהם יסרבו לתת למדינה ארכה, חלקית או מלאה. אז מה? כלום. הרי המדינה שוב תבוא בעוד שנה או שנתיים או שלוש, ושוב תודיע שאינה יכולה לקיים את פסק הדין ולכן איננה מקיימת אותו. והשופטים שוב יכעסו ושוב ינזפו ושוב לא יסכימו. אז מה?
לא מדובר כאן על משהו אידיאולוגי, אלא על זכויות אדם במובן הבסיסי ביותר שלהן. ולא מדובר על משהו שמצוי במחלוקת ציבורית, אלא בנושא שכל בן אנוש צריך לתמוך בו. כן, גם כאשר מדובר באסירים ביטחוניים; פה זה לא עזה ואנחנו לא החמאס. בשורה התחתונה, מה שאנחנו רואים הוא ממשלה ופרקליטות שעושות מה שהן רוצות, ששמות ללעג וקלס את בית המשפט העליון, שמצפצפות על החוק ועל הפסיקה - ואיש אינו יכול לעשות להן דבר.
