הרגלים מגונים

מאחר שכבר עמדתי על כך בהרחבה, אבל אי-אפשר לסגור את השבוע הנוכחי בלי להתייחס לזאת שוב, אעשה זאת בקצרה. יש למנוע בחוק את האפשרות להקדים את הבחירות לכנסת, או לפחות להגביל אותה כך שהתנאים עליה יהיו כמו אלו שחלים על הארכת הכהונה: ברוב של 80 ח"כים ורק בזמן חרום ורק כל עוד שעת החרום נמשכת. ההרגל המגונה של איומים בהקדמת הבחירות, וכמובן מימושם של איומים אלו, נוגד את ההיגיון ואת טובת המדינה. אנחנו שולחים את נבחרינו לכנסת כדי שיעבדו בשבילנו במשך ארבע שנים. אם הם מקדימים את הבחירות – הם מועלים באמוננו. החלפת שרים וממשלות בקצב ממוצע של אחת לשנתיים (34 ממשלות ב-70 שנה) היא הרסנית, מונעת כל תכנון לטווח ארוך ומביאה להעדפת הפופוליסטי והמיידי על פני החשוב והעקרוני. לא מדובר בשיטת בחירות, אלא בתיקון קטן, קל ומתבקש לשיטה הנוכחית. נבחרתם לארבע שנים, תשרתו ארבע שנים. כמה פשוט, כמה הגיוני – וכמה ברור שזה לא יקרה.

כל המשבר הפוליטי של השבוע היה מיותר מעיקרו, משום שהוא נסוב על ההרגל המגונה להמשיך להילחם את מלחמות העבר – ובמקרה הזה: גיוס החרדים. הנושא הזה מצוי בוויכוח ציבורי, פוליטי ומשפטי כבר שניים-שלושה עשורים וכולם ממשיכים בו מכוח האנרציה, למרות שהדבר החשוב באמת כיום הוא להכניס את החרדים לשוק העבודה. צה"ל כבר מזמן איננו כור ההיתוך האולטימטיבי והמגדיר מספר אחת של הישראליות. המונים אינם משרתים בו, בנימוקים ובתירוצים שונים ומשונים – כולל הרבה מאוד חילוניים שיש להם דברים טובים יותר לעשות בגיל 18 (למשל כדורגל או דוגמנות). אם כבר מדברים על קבוצות גדולות באוכלוסייה שאינן משרתות בצורה כלשהי, הדיון האמיתי צריך להיות על ערביי ישראל. אבל כולם רגילים לדבר על החרדים, זה גם הרבה יותר קל ונוח מאשר להתמודד עם שאלת נאמנותם של הערבים למדינה, אז ממשיכים. האמת היא, שצה"ל לא צריך את החרדים. הרי רובם ככולם לא ילכו ליחידות הקרביות או ליחידות המודיעין, והדבר האחרון שנחוץ הוא עוד כמה אלפי ג'ובניקים. שלא לדבר על ההשלכות החברתיות של הגיוס, עם שאלת ההדתה והאוכל בהשגחת בד"ץ ועוד. מי שכן צריך את החרדים זה כולנו – בשוק העבודה. המשק הישראלי לא יוכל להמשיך ולשאת, אפילו מבחינת מימון שירותי הממשלה והביטוח הלאומי, מאות אלפים שאינם עובדים או שעובדים חלקית ובצורה לא מדווחת. כאן הבעיה האמיתית שלנו, של כולנו – ובפתרון שלה חייבים להתמקד: בהרחבת החינוך לחרדים, בהכשרתם לחיי עבודה ובהכנסתם למעגל המועסקים.

מחשבת כפירה: מי אמר שפריימריז היא השיטה הטובה ביותר לבחור את המועמדים לכנסת? כבר התרגלנו לכך, אבל בעבר היינו רגילים לשיטות הרבה פחות דמוקרטיות ובראשן הוועדות המסדרות. לא עשיתי מחקר אמפירי וייתכן שפועל כאן זיכרון רומנטי של העבר; איכשהו התחושה היא שהוועדות המסדרות עשו עבודה יפה מאוד ובכנסת היו מחוקקים טובים יותר מאשר אלו שמגיעים אליה דרך הפריימריז. נדמה לי שאפילו כיום יש חיזוק לטענה הזאת. בואו ניקח שתי מפלגות, משני הקצוות הכי רחוקים של הקשת הפוליטית: יהדות התורה ומרצ. בראשונה נבחרים הח"כים בידי מועצת גדולי התורה, באחרונה הם נבחרו עד כה בידי מועצת המפלגה. התוצאה היא פרלמנטרים מעולים, שכמעט כולם עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר – וזה בלי שום קשר לדעתכם על עמדותיהם. בפריימריז, לעומת זאת, קיבלנו טיפוסים – איך להגיד בלשון עדינה – צבעוניים וצעקניים, שעבודת הכנסת אינה הצד החזק שלהם. אז אולי שווה לחשוב שוב על ההרגל, אולי שווה ליצור איזושהי מערכת משולבת, בה ניתן יהיה לסנן מועמדים בלתי ראויים המסתננים דרך הפריימריז לרשימות המועמדים.

כבר עמדתי כאן כמה פעמים על מגיפת איסורי הפרסום שמבקשת ומקבלת המשטרה – לפחות פעם-פעמיים ביום. ציינתי גם, שהדבר מלמד על חוסר היכולת או חוסר הרצון שלה להתמודד עם הדלפות מתוכה, אז במקום למצוא את המדליפים ולפטר אותם – המשטרה נוקטת בדרך הקלה וסותמת את הפה של התקשורת. יש צווים כאלו שהופכים להרגל מגונה. השבוע שיגרה המשטרה צו עליו חתמה נשיאת בתי משפט השלום במחוז המרכז, עינת רון, בנוגע לחקירת הפיצוץ ברכבו של פרקליט בפרקליטות המדינה. הפיצוץ הזה אירע ב-7.11.13 ועד היום לא פוענח. מדי חצי שנה פונה המשטרה לבית המשפט ומקבלת אוטומטית צו האוסר לפרסם "כל פרט מפרטי החקירה וכל פרט העלול לזהות את החשודים", כמו גם את שמו של הפרקליט בו מדובר. בעצם, הצו הזה אוסר לפרסם פרטים שאינם קיימים. הרי החקירה לא הובילה לשום מקום ואין חשודים. הוא גם אוסר לפרסם פרט שכבר פורסם – שמו של הפרקליט. אבל רון, כמו שופטים רבים אחרים, היא חותמת גומי. במקרה הזה נראה, שמטרת הצו היא אחת ויחידה: לכסות את ערוותה של המשטרה, שבמשך ארבע שנים וחצי לא מצליחה לפענח מקרה כה חמור של ניסיון לרצוח פרקליט בשירות המדינה בשל תפקידו.

אני חוזר לזה כל שנה, כי השטות והגזל חוזרים כל שנה. ציבורים גדולים התרגלו לחפש הכשרים על כל דבר בכל ימות השנה, קל וחומר – לקראת פסח. ראיתי הכשרים על נוזל לשטיפת רצפה ועל סבון כלים ועל דבק ועל ניירות. כל זה לחלוטין מיותר, מסיבה פשוטה: אפילו אם יש שם איזשהו פירור של חמץ – זה לא ראוי לאכילה, ובכך בדרך כלל נגמר הסיפור. קשה לי להאמין שמי שמוכר לציבור את ההכשרים הללו אינו יודע את ההלכה הפשוטה הזאת, שאפילו אני – לא רב, לא בוגר ישיבה – יודע אותה. הרבה יותר סביר להניח, שאותם בד"צים ורבנים יודעים היטב שלא צריך הכשר, ומעניקים אותו משום שמדובר באינטרס כלכלי. על כל חותמת מקבלים כסף, מעסיקים אנשים ויוצרים יותר כוח ויותר מוניטין בציבור שיש לו נטייה להליכה בעיניים עצומות אחרי רבניו. בהלכה קוראים לזה "גזל", ואפילו יום הכיפורים אינו מכפר עליו.

הכוכבים הגדולים בספורט הם תמיד השחקנים – הכדורגלנים, הכדורסלנים, האתלטים, המתעמלים. רק מאמנים בודדים הופכים להיות כוכבי-על, ונראה שהבולט בהם הוא ז'וזה מוריניו. מאמן הכדורגל הפורטוגזי השיג אין-ספור תארים בליגות המובילות ביותר בעולם – האיטלקית, הספרדית והאנגלית. אופיו הסוער ופיו הגדול מביאים אותו שוב ושוב לכותרות, והשם שהעניק לעצמו – "המיוחד" – מלמד היטב על שחצנותו ובטחונו העצמי מרקיע השחקים. השבוע חטף מוריניו סטירת לחי, כאשר מנצ'סטר יונייטד הודחה בביתה בשמינית גמר ליגת האלופות בידי סביליה הצנועה בהרבה. אני מודה, שדי שמחתי לאידו של מוריניו, ולא רק בגלל אישיותו. מוריניו הגיע לחלק ניכר מהישגיו באמצעות כדורגל שלילי, בו הקבוצות שלו באות להפריע ליריבה ולגנוב שער פה ושער שם. אולי זה מה שהבוסים שלו רוצים – תביא תארים, לא משנה איך – אבל הלקוחות הם הצופים, שרוצים לראות משחק פתוח וכמה שיותר שערים. הפעם, ההרגל הזה של מוריניו עלה לו ביוקר.