"המלבוש" של תיאטרון אספקלריא היא הצגה בניחוח של פעם. המשחק המצוין והמדויק של חבריה יש בו כדי להמחיש את האווירה בימים של פעם בהם היה שר, היו עבדים והיה גם חייט. השירה המלווה את המחזה עריבה לאוזן, מהוקצעת ומעידה על עבודה מפרכת של חזרות.
אלא שהלקח, כפי שעולה מסיפורו של ש"י עגנון, גלוי - גלוי מדי. יש מלבוש שיש לתקן עבור השר, אותו אפשר לתקן רק באור יום או כל עוד הנר דולק. הנמשל ברור כבר מתחילת ההצגה: יש בורא, יש נברא, ויש את פיתויי היצר שמפריעים לעבודתו של הראשון. חייט זקן שבמקום לעשות מלאכתו נותן עינו בכוס ומאמץ לעצמו תכונת דחיינות. הוא יודע מה נדרש ממנו, מתחבט בלבטים מוסריים וגם אחרי שחווה את נחת זרועם של עבדי המלך ממשיך באיוולתו ואינו מתקן דרכיו. הוא יודע היטב שעליו לתקן את הדחיינות שבו, אך דוחה משימה זו לאחר כך... והסוף רע.
מדובר בטרגדיה. סיפור עצוב, עצוב מאוד על דרכי אדם בעולם הזה, שבמקום להיות נאמן לעצמו נכנע לילד או לבוגר שבו נסחף אחרי מלאכי החבלה המסיחים ומתייסר. אך המשא קשה מדי על הצופה וניתן היה לרככו בקצת יותר הומור. וגם אם מדובר על שפתו של עגנון, אין סיבה להנמיך את השפה. יש להעלות את רמת הלשון מבלי לחשוש שמא לא יבין הצופה בן זמננו. מעל הכל ראוי היה לתת להצגה ממד של מסתוריות, לאתגר את מחשבתו של הצופה ולא להגיש לו הכל בכפית, מן המוכן.
לסיכום: הצגה שראויה בהחלט לצפייה, אך גם לשיפורים במחזה שיעלו את איכותו, ולמרות חמיצות העלילה יתַבלו בטעם מתקתק.
