בקשר לתקשורת

בחודש ינואר ביקרתי ב-Newseum בוושינגטון – מוזאון העיתונות הטוב ביותר והגדול ביותר בעולם. בין היתר יש שם מפת ענק של העולם, בה מסומנות המדינות השונות בהתאם לחופש העיתונות בהן: ירוק לחופש מלא, צהוב לבינוני ואדום להעדרו. ישראל מסומנת בצהוב, ומסך ההסברים הממוחשב תולה זאת בשתי סיבות עיקריות: קיומה של צנזורה ביטחונית ותפוצתו הרחבה של ישראל היום. שתי הסיבות הללו אינן משכנעות את מי שמצוי בהוויה הישראלית. הצנזורה היא כורח קיומי בהתחשב בעובדה שאנו מוקפים בעמים ומדינות שמבקשים להשליך אותנו לים. איננו יכולים להרשות לעצמנו לפרסם הכל בכל מכל כל, בוודאי לא ברמת ההפקרות שמאפיינת את הפרסומים הביטחוניים בארה"ב. ואילו ישראל היום הוא העיתון הנפוץ ביותר בישראל, אבל ממש לא בעל ההשפעה הגדולה ביותר; ניתן לטעון שאין לו השפעה בכלל. הוא נפוץ בגלל שהוא בחינם, מהווה במה לציבור ימני גדול שאין לו כמעט במות אחרות וניתן לסיים את קריאתו בתוך 15 דקות. אלא שמבט מעמיק יותר מוביל למסקנה, שיש משהו בדירוג הלא-מחמיא הזה. לא מהסיבות של Newseum אלא מסיבות אחרות, שעליהן נעמוד בשורות הבאות. השורה התחתונה היא, שישראל עדיין נהנית מתקשורת חופשית – אבל ממש לא ניתן לקחת אותה כדבר מובן מאליו, ולא ניתן לישון בשקט מתוך הנחה שהמצב הזה מובטח לתמיד.

אולי נמאס לכם לקרוא על זה, ולי לבטח נמאס לכתוב על זה, אבל נמשיך – משום שמדובר בפגיעה היום-יומית המשמעותית ביותר בתקשורת החופשית בישראל. שניים-שלושה איסורים ליום על חקירות משטרה, המלמדים שמשטרת הדוברים של רוני אלשיך אינה מסוגלת או אינה רוצה לסתום את הפיות למדליפים מתוכה. ואיסורים חוזרים ונשנים מצד בתי המשפט על פרסום שמותיהם של חשודים, בניגוד לקביעות מפורשות בחוק ובפסיקת בית המשפט העליון. סניגורים שמגישים בקשות הזויות, חוקרים שלא אכפת להם ושופטים שעושים מה שהם רוצים – כל אלו חוברים לפגיעה בחופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש העיסוק, וכל זה בלי שהתקשורת בכלל נוכחת בדיון. בקצב הזה, לא רחוק היום בו נחיה במדינה בה אנשים ייעצרו וייעלמו. פשוטו כמשמעו. כי אם אסור יהיה לדווח מי נעצר – זה בדיוק יהיה המצב. שלא לדבר על כך שאנשים חפים מפשע ייאלצו להודיע שלא מדובר בהם, ושחקירות ייפגעו משום שקורבנות אחרים לא יבואו להתלונן. הפרסום, גם כאשר מדובר בחשד ראשוני בלבד, הוא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה. Democracy Dies in Darkness, אומר המוטו הנוכחי של וושינגטון פוסט – וכמה שהוא צודק.

נסו לכתוב מילה בעד בנימין נתניהו בידיעות אחרונות ונגדו בישראל היום. שיהיה לכם בהצלחה. נסו באותה מידה להגיד משהו נגד הומוסקסואלים או נגד נשים בכלי תקשורת ישראלי מרכזי. המספר של מגן דוד אדום הוא 101. נסו להביע דעה יהודית-מסורתית או לצטט את ההלכה בעיתון הארץ או באתר וואלה. כדאי שתלבשו שכפ"ץ ותחבשו קסדה. נסו לכתוב מילה שלילית של חסידות גור בעיתון המודיע ומילה חיובית בעיתון המבשר. תתפללו היטב לפני ותברכו "הגומל" אחרי. מבחינה מבנית, זהו המצב המאיים ביותר על התקשורת הישראלית: הסתגרות כיתתית-אידיאולוגית או כלכלית-מסחרית. אין מקום לדעה שונה, אין סובלנות למשהו אחר, אין פתיחות לאדם שדעתו אינה מתיישבת עם הקו הקבוע, אין מקום למי שסותר את ההכוונה מלמעלה. התוצאה היא אובדן אמון ואולי מה שעוד יותר גרוע – אובדן עניין. למה שאקרא, אגלוש או אצפה, אם אני יכול לשער מראש מי יאמר מה? אם התקשורת הישראלית מחפשת את הסיבה האמיתית לירידה בהשפעתה ובחשיפתה – היא נמצאת כאן. וגם בנושא הבא בו נעסוק.

"עיתונאי גרבר" – כך כיניתי בפומבי את מה שעושים לפעמים כמה מעמיתי בתחום העיתונות המשפטית. גרבר – מאכל התינוקות המרוסק והממותק, המוגש בכפית הישר לתוך הפה. יש עיתונאים – או מוטב לומר "עיתונאים" – שרוצים לקבל את הידיעות בדיוק באותה צורה: בלי שום צורך לעבוד, למעט הוספת שמותיהם על הודעה לעיתונות המועתקת מילה במילה. למה לצאת לשטח, למה לדבר עם מקורות, למה לקרוא פסקי דין, למה לבדוק את העובדות? יש יחצ"ן, שהוא יעבוד. חוסר המקצועיות מתחיל למעשה הרבה קודם לכן, בדברים הבסיסיים ביותר: השפה העברית והשמות. אני מתחלחל לנוכח העברית השגויה והרדודה בה אני נתקל, ומזדעזע לראות שאמצעי תקשורת כותבים/מדברים על אנשים וגופים מבלי לדעת מה שמותיהם ותאריהם המדויקים. אלו מצביעים על בורות (הבאה לידי ביטוי בחוסר הידע), על טיפשות (הבאה לידי ביטוי בעיוורון לגבי חוסר הידע) ועל אדישות (הבאה לידי ביטוי בחוסר אכפתיות גם כאשר חוסר הידע ברור). הציבור לא יתייחס ברצינות למי שמתייחס אליו בזלזול ובשטחיות, וכאמור – גם זו סיבה לירידת כוחה של התקשורת הישראלית.

יש מקרים בהם שני החולאים המרכזיים הללו – ההטיה וחוסר המקצועיות – מתלכדים. כך קורה בפסטיבל התקשורתי סביב אהוד אולמרט וספרו. ידיעות אחרונות יהלל אותו (גם מסיבות מסחריות), ישראל היום יגנה אותו – אבל זה לא החלק הכי גרוע בסיפור. החלק הכי גרוע הוא שערוץ קשת שולח את גיל ריבה לראיון הראשון עם אולמרט. גיל ריבה. כתב רכילות, מנהל ערוץ מוזיקה, כתב בידור, מנחה תוכניות אירוח. מה הוא מעולם לא היה? כתב פוליטי וכתב משפטי. ב-ynet רואיין אולמרט בידי אטילה שומפולבי – כתב פוליטי מצוין, אך מי שמעולם לא סיקר הליך משפטי ובוודאי שלא את משפטי אולמרט. בכנס לשכת עורכי הדין יראיין את אולמרט מנחם הורוביץ – עוד עיתונאי חף מכל ניסיון פוליטי ומכל ניסיון משפטי. אני לא יודע אם אולמרט התנה את הראיונות בכך, או שזה סתם צירוף מקרים הנובע מרשלנות של אותם עיתונאים ושל מי שליהק אותם. בכל מקרה, התוצאה היא שאיש לא יכול היה לעמת את אולמרט עם הקביעות המשפטיות החלוטות בעניינו. מדובר בכמות עצומה של חומר: 743 עמודים בפסק הדין הראשון בירושלים, 215 עמודים בפס"ד הולילנד בבית המשפט העליון, 139 עמודים בפס"ד טלנסקי בעליון, 83 עמודים בפס"ד הולילנד בבית המשפט המחוזי, 64 עמודים בפסק הדין השני בירושלים, 22 עמודים בגזר הדין הראשון בירושלים, 22 עמודים בגזר הדין בתיק השיבוש, עשרה עמודים בגזר הדין הראשון בירושלים ושישה עמודים בגזר דין הולילנד במחוזי. כלומר: רק פסקי הדין בעניינו של אולמרט מחזיקים 1,304 עמודים. כותב שורות אלו, המצוי לא רע בתיקי אולמרט, צריך לעיין בהם כדי להיזכר בפרטים המרכזיים, שלא לדבר על פרטי-הפרטים. אבל העיתונאים שאינם מבינים דבר וחצי דבר באירועים אלו, הם אלו שהתיימרו ומתיימרים לראיין אותו. מה הפלא שהתוצאה נעה (ומן הסתם תנוע) בין מביכה לבין מלוקקת?

כאשר התקשורת הישראלית המקצועית הולכת ונחלשת, בשל הסיבות עליהן דיברתי ובשל גורמים נוספים – כלכליים ברובם – נוצר חלל ריק מסוכן. הטבע אינו סובל חללים כאלו ויש להם נטייה להתמלא. אם הישראלי לא יקבל מידע אמין ממקורות מוסמכים, או יחשוב שהוא לא מקבל מידע כזה, הוא יחפש אותו במקומות אחרים: ברשתות החברתיות, התחליף של המאה ה-21 לרב-סרן שמועתי של המאה ה-20. כאן הסכנה היא כפולה. ראשית, מידע אמין הוא יסוד היסודות של חברה דמוקרטית. רק כך אנו יכולים להפעיל מנגנוני בקרה על הרשויות והשלטונות, ורק כך אנחנו יכולים לגבש את דעתנו בעת הבחירות. בלי מידע אמין, בעלי השררה והממון יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם והבחירות יאבדו חלק ניכר ממשמעותן. ושיהיה ברור: אין תקשורת אוביקטיבית, משום שלכל מי שעוסק בה יש דעות; אבל יש הבדל גדול מאוד בין הבעת דעה לבין כזבנות. הראשונה היא חלק מבורך מהשיח הדמוקרטי; האחרונה מחבלת באותו שיח. שנית, מדינות גדולות וחזקות בהרבה מישראל נחשפו לקמפיינים מכוונים ומאורגנים של שתילת ידיעות כוזבות בפייסבוק, בגוגל, בטוויטר ובמקורות אחרים. רוסיה פועלת בצורה כזו כבר כמה שנים ואין שום סימן שבכוונתה להפסיק. מטרת-העל של הקרמלין אינה להעלות לשלטון את דונלד טראמפ או את מארין לה-פן; המטרה האסטרטגית היא להטיל ספק בלגיטימיות של ההליך הדמוקרטי. אם חלק מן הציבור יחשוב שהבחירות הוטו – הוא עלול לכפור בלגיטימיות של השלטון, לא לקיים את הוראותיו ואף לצאת נגדו. אם חלק מן הציבור יאמין לדברי הסתה נגד נבחריו ומנהיגיו – התוצאה עלולה להיות אנרכיה. תקשורת מקצועית, אמינה ורצינית היא המגן הכמעט-יחיד מפני הסכנות הללו. אם התקשורת הישראלית לא תתעשת, כולנו נשלם את המחיר – והתקשורת עצמה תהיה הראשונה.