תיקון העוול ההיסטורי

דפי הספר "אוטהון" נוטפים "דבש", הורמונים זכריים ואירוטיקה בלשון נועזת, בעיקר בשירים על אנה, נערת הליווי. גם הרומן "אמת" (הקיבוץ המאוחד, 2016) נוטף סצינות סקסואליות נועזות באמצעות דמותה של האדריכלית. במאמר זה בחרתי לדון בנושא רציני ונוקב בספר, המהווה המשך לאידיאולוגיה של הרומן "אמת" (הקיבוץ המאוחד 2016); זאת באמצעות השיר "אליעם" העושה תיקון היסטורי לסיפור המקראי של אחד מגיבורי דוד, שסיפורו נעלם מהספר ההיסטורי "דברי הימים". הדובר בשיר, כמו המספר ברומן "אוטהון", מתעמת ומתרעם על עוולות חברתיות ופוליטיות. גם בשיר "אליעם" (עמ' 80) וגם ברומן "אמת" בלט בעיניי במהלך הקריאה פן של המשורר-הסופר צביקה ניר, הפן של עורך דין צדק, בכך שהעלה את הסיפור של אליעם שנמחק מהספר ההיסטורי: דברי הימים. בשירו "אליעם" מתקן, צביקה ניר, את הדין, מתקן את העוול שנעשה לאליעם בהשמטת סיפורו מדפי ההיסטוריה. והרי ידועים לנו גם סיפורים כאלה לאורך כל ההיסטוריה. כך למשל, לפני מספר חודשים רחל, אחותו הגדולה של יצחק רבין, מחתה בתוכנית הרדיו של כרמלה מנשה, על כך שרבין נפקד מתוך החוברת שהונפקה לרגל נצחון מחאת הפלמ"ח, ובשער הגיא הנציחו את חללי פורצי הדרך לירושלים, אך צנזרו את מפקד חטיבת הראל - את יצחק רבין ז"ל, שהיה אז בן 26 כשפיקד על החטיבה. בספרו "אמת" מביע צביקה עמדה אידיאולוגית ברורה באמצעות דיוקן הגיבור, בפרט בפרק "ההרצאה": "מרגע שהועלתה על הכתב הפכה האמת ההיסטורית לאמת סיפורית. כשבתווך, האמת היחידה הבלעדית שאיננה נתונה למחלוקת היא עובדת המוות. אמת ומת מתחרזים המה... ובין האמת ההיסטורית לבין האמת הסיפורית עלולה להיפער תהום מסוכנת" (עמ' 80. מעניינת בפני עצמה האקראיות של מספר העמוד 80 גם של השיר וגם של פסקה זו, כמו מזמנת בכך את ההשוואה). בתהום כזו המתוארת ברומן, חש המשורר ביחס לדמותו של "אליעם", גיבור דוד, ששמו נעלם מרשימת גיבורי דוד בספר ההיסטורי "דברי הימים". השיר בא לתקן ולמלא את החסר ב"דברי הימים". (המאמר מבוסס על הרצאתי בערב ההשקה בתיאטרון היהלום 20.5.17) זו דוגמה אחת מני רבות שההיסטוריה מתעלמת מסיפורם של גיבורים מסוימים ומבליטה את האחרים. צביקה, ששימש במשך שנים כהיסטוריון צבאי במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, נחשף לסיפורים לא מעטים, שההיסטוריה והמורשת הצבאית הבליטו, ולאחרים, שספרי ההיסטוריה והמורשת הצבאית התעלמו מהם. רגישותו לנושא זה גבוהה, כפי שהדבר השתקף בספרו "אמת" וכפי שממשיך להעסיקו בספר השירים "אוטהון". בסיפור המקראי קרא דבר דומה ביחס לגיבורו של דוד, אליעם, אביה של בת-שבע, אשת אוריה החתי, שהפכה להיות אשתו של דוד המלך, לאחר שאוריה נהרג במזימה של דוד המלך שהציבו בראש היוצאים למלחמה בעמון. סיפורו של אליעם, כגיבור צבא דוד, הושמט מדברי הימים. צביקה ניר בשיר "אליעם" מספר בהרחבה את סיפורו, תוך השלמת פערים, פרי דמיונו היוצר ובאנלוגיה ל"אליעם" מציר ההווה שזה אך אמש יודה באבנים על-ידי תינוקות בשכונת גילה שבירושלים. וכך במעשה כתיבת השיר מתקן צביקה ניר את העוול ההיסטורי שנעשה עם אליעם. ב"שמואל ב', יא', פסוק ג' מסופר סיפורו של אליעם וקשריו המשפחתיים שיש להם זיקה לדוד המלך: וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי" . דוד מתהלך על גג בית המלך ורואה אישה יפה מתרחצת על הגג. הוא שואל אודות האישה ומספרים לו שזאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי. גם אליעם וגם אוריה החתי היו מגיבורי הצבא של דוד. הפסוק השני בשמואל ב פרק כג. מפורטים בו כל גיבורי דוד ומעשי גבורתם של הראשונים שנמנו. האחרונים וביניהם אליעם, מוזכרים בשמותיהם: "שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ד: אֱלִיפֶלֶט בֶּן אֲחַסְבַּי בֶּן הַמַּעֲכָתִי אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי". יש הסוברים, כגון: קאסוטו, כי עמיאל ובת שבע נזכרים בהיפוך שמם בדברי הימים א פרק ג' המונה את בניו של דוד. פסוק ה מזכיר את ארבעת הבנים שנולדו מבת שבע בת עמיאל: "ואלה נולדו לו בירושלים: שמעא ושובב ונתן ושלמה - ארבעה לבת שוע בת עמיאל. לפי קאסוטו בת שוע בת עמיאל היא בת שבע בת אליעם. אולם בפרק המקביל לשמואל ב פרק כ"ג המונה את הגיבורים, בין הגיבורים הנמנים בפרק המקביל בדברי הימים א פרק י"א אכן נפקד שמו של אליעם גם לא בסיכול אותיותיו. השיר "אליעם" מציב את דמותו על במה ספרותית (עמ' 80), ובכך מתקן המשורר את העוול ההיסטורי שנעשה עמו. בשיר ממלא המשורר פערי מידע מדמיונו היוצר, כך למשל תמונת הפתיחה של אליעם בכסא הנדנדה, כסמבול לנדנדת חייו הן במישור המשפחתי (כחתנו של אוריה החתי ולאחר מכן של דוד המל בכבודו ובעצמו וכסב למלך שלמה), והן במישור הפוליטי והצבאי. אליעם בְּבוֹא הַיָּמִים הִשְׁלִיךְ גּוּפוֹ הֶחָלוּל לְכִסֵּא נַדְנֵדָה חוֹרֵק סָמוּךְ לְקֶבֶר אֲחִיתֹפֶל זְקֵנוֹ תַּחַת גֶּפֶן סוֹרַחַת וְעֵץ תְּאֵנָה יָבֵשׁ כּוֹאֵב בְּנַחֲלָתוֹ שֶׁאֵינָהּ בֵּיתוֹ נִעְנֵעַ עַצְמוֹ בִּשְׁתִיקָה עוֹלֶה וְיוֹרֵד אֶמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר חָלַף בְּחוּצוֹת גִּילֹה עִטּוּרֵי הַגְּבוּרָה צְרוּרִים עַל גַּבּוֹ יִדּוּ תִּינוֹקוֹת אֲבָנִים לְעֶבְרוֹ לֹא הִבִּיט לֹא הֵנִיף בְּחַרְבּוֹ Sic transit gloria mundi כְּכָל גִּבּוֹר מְאֻחֶרֶת שִׁיבָתוֹ אִשְׁתּוֹ הַצְּרוּרָה הִדְלִיקָה נֵר הִנִּיחָה מוּלוֹ פַּת לֶחֶם יְבֵשָׁה וּמִלְאָה אַמְבָּט הִיא לֹא הִתְנְתָה עִמּוֹ בְּאַהֲבָה מֵאָז מָסַר אֶת בַּת שֶׁבַע בִּתָּם הַיְחִידָה נֶאֱמָנוּתוֹ לְאוּרִיָּה הִכְהֲתָה אֶת עֵינָיו מִתְנַדְנֵד שׁוֹתֵק עוֹלֶה וְיוֹרֵד "אָבִי," נִשְׁנָק בְּדִמְעוֹתָיו, "לֹא בָּגַדְתִּי נֶכְדִּי יִירַשׁ מְלוּכָה" שָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ מְחֻלֶּדֶת מִדָּם נָשַׁק לִקְצֵה הַלַּהַב וְסוֹבְבָהּ עָלָיו הַנֵּר כָּבָה שְׁמוֹ מוֹפִיעַ בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל ב' הֻשְׁמַט מִסֵּפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים הַהִיסְטוֹרְיָה מַעְדִּיפָה בּוֹגְדִים. כבר בתמונת הפתיחה, מוצב אליעם כגיבור טראגי, שהמשורר מזדהה עמו, כסא הנדנדה בו נתון גופו החלול (כנשמתו החלולה מהעוולות) ובסמוך לקברו של אביו אחיתופל, שהפך סמל היסטורי למחוללי הרעות בביטוי השגור עד ימינו אנו "עצת אחיתופל". הסימבול של כסא הנדנדה כנאמר לעיל, משקף גם את זיקתו המשפחתית של אליעם מחד לאחיתופל, ששמו אינו נזכר לטוב ומנגד כחתנו של דוד המלך העומד בראש הפירמידה, שגם הוא לא חף ממזימות. הבית השני מוסיף תמונות קודרות מפרי מוחו הקודח של המשורר המזדהה עם כאבו של אליעם. הגפן והתאנה - הסמבול לימי שלווה ושלום "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", הופכים בשיר של צביקה ניר לתמונות קדורניות המסמלות רע: "הגפן סורחת" ו"עץ התאנה יבש" כשיקוף לעולמו הפנימי של אליעם ה"כואב בנחלתו שאינה ביתו" וכהמשך לתמונת הנדנדה בבית הראשון "נענע עצמו / בשתיקה עולה ויורד". אין נקודה בסוף הבית ואין זה אקראי אלא כאות למחזוריות נדנדת חייו של אליעם, גיבורו של דוד המלך וגיבורו של המשורר, צביקה ניר. מחזוריות הנמשכת מציר הזמן של העבר אל ציר הזמן של ההווה. הבית השלישי מציב בראשו יחידת זמן קרובה "אמש", כאילו אירעו הדברים הקשורים בדמות המקראית אליעם, בציר הזמן של חיי המשורר עצמו. עובדה זו מציבה אפשרות של התרחשות אירועים כשל אליעם של גיבורים נשכחים מדפי ההיסטוריה גם בהווה, ואליהם מרמז המשורר בעת מעשה הכתיבה. המשורר מעלה אירוע של ידוי אבנים בשכונת גילה בירושלים, ומייחס אותם לאליעם. המיידים הם "תינוקות". ברור שבית זה משליך מהדמות ההיסטורית-המקראית על דמות מן ההווה, שאליה חש המשורר זיקה עמוקה. האם זהו "תגמול היסטורי" על ידוי האבנים של דוד המלך בגליית? "אליעם" מציר הזמן של ההווה בבית הרביעי לא מגיב ליידוי האבנים של התינוקות ובודאי שלא הניף חרבו ולא השיב מלחמה, שהרי המיידים הם "תינוקות". " Sic transit gloria "mundi " - כך חולפת תהילת עולם, מסכם המשורר במשפט לטיני שנהוג לומר על אדם גדול שהלך לעולמו, או על תקופה הירואית שחלפה, כגון: הרנסנס, הברוק וכיו"ב. המשורר מסכם בהכללה: "ככל גיבור מאוחרת שיבתו" - ביחס לאליעם המקראי "שיבתו" מאוחרת בעצם מעשה כתיבת השיר על-ידי המשורר וכך ביחס לדמות מן ההווה הנרמזת בשיר ע"י המעבר ללשון הווה וציון הזמן העכשווי (באופן יחסי) "אמש". הבית החמישי מחריף בתחושת הכאב של גיבור השיר, שלמעשה הוא אנטי גיבור גם במישור המשפחתי, שכן "אשתו הצרורה" לא ממלאת את תפקידה כאישה בזוגיות, לא עושה למענו לא בענייני המטבח: "הניחה מולו פת יבשה" ולא בענייני האהבה, כביטוי לכעסה על כך שמסר את בת שבע, בתם היחידה. מעשה המסירה של בת-שבע מוסבר בבית הששי הקצרצר, שאינו אלא משפט קצר הנחלק לשתי שורות, כביטוי לאמונתו העיוורת של אליעם באוריה החתי. הבית השביעי חוזר לתמונת הנדנדה בפתיחה, הפעם בהקשר המשפחתי הברור: "מתנדנד שותק / עולה ויורד". השתיקה מתפרשת כשתיקה רועמת המעצימה את תחושת הכאב של הגיבור-האנטי גיבור. אליעם הניצב סמוך לקבר אביו, כפי שמתואר בתמונת הפתיחה, שובר את שתיקתו ונשנק מדמעות: "אבי, לא בגדתי, / נכדי יירש את המלוכה". לפתע קולו של אליעם השותק כדרך קבע, נשמע בשיר, אך לשבריר של זמן, שכן הוא שולף את חרבו ומתאבד. הדעת נופלת על דמות מוכרת מהמציאות של ימינו שנקטה מעשה דומה... אך מכיוון שהמשורר לא חשף דיוקנו, אמנע מנקיטת השם שעולה בראשי... דווקא בשל כך דמותו של אליעם הופכת לאוניברסלית ולייצוגית. המשורר מסב את תשומת הלב לכך שההיסטוריה חוזרת על עמה ולא בהקשר חיובי, וסיפורו של אליעם חוזר אלינו במקרה כזה או אחר שוב ושוב... המשורר חותם את השיר בסיכום עובדתי: "ההיסטוריה מעדיפה בוגדים". תחושה מרה, נוקבת, רועמת שאינה מותירה אותנו אדישים.