הלילה הזה

הרב חיים דרוקמן, בספרו על מועדי השנה "לזמן הזה", מרחיב את הדיבור על כלל המסגרת שקבעו חז"ל להגדה של פסח: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". לאחר שהוא מביא את שתי הדעות מהי ה"גנות" (העבדות במצרים או עבודת הכוכבים של אבותינו), עוסק הרב דרוקמן בשאלה מדוע בכלל נקבעה מסגרת זו. וכי כך יאה לפתוח את הערב החגיגי ביותר בשנה – בתיאור פרקים בהיסטוריה שלנו שהיינו מעדיפים לשכוח ולהשכיח? תשובתו של הרב דרוקמן היא, שכאשר מזכירים את הגנות – מרבים את השבח; כאשר זוכרים את האפילה – האורה גדולה יותר. העובדה שהיינו עבדים, היא ההופכת את היותנו בני חורין ליקרה יותר. העובדה שהיינו עובדי אלילים, היא ההופכת את היותנו עבדי ה' למרוממת יותר. וכך גם בדורנו, הוא מדגיש: השואה שהסתיימה שלוש שנים בלבד לפני הקמת המדינה, הופכת את עצם קיומה של ישראל למופלאה וחשובה מאין כמותן. הדברים הללו של הרב דרוקמן נכונים תמיד, במיוחד לנוכח התחביב הלאומי מספר אחת שלנו: להצביע על הבעיות, לקטר על המכשולים ולהתלונן על הכשלונות. ודאי שיש כאלו, ודאי שצריך להתמודד איתם, ודאי שצריך לעשות הכל כדי שלא יתרחשו. אך קצת פרופורציה, בבקשה. יש בינינו מי שזוכרים היטב את הימים בהם מדינה יהודית עצמאית הייתה בגדר פנטזיה, ובהם דם יהודי נשפך כמים רק משום שלא היה מקום מקלט ליהודים נרדפים. רבים עוד יותר זוכרים את הימים בהם בקושי היה מה לאכול כאן, והמדינה הייתה בסכנת השמדה מוחשית ויום-יומית. וכמעט כולנו זוכרים את הימים בהם האינפלציה הסתחררה בחנויות והטרור השתולל ברחובות. ותראו איפה אנחנו היום. הייתה הרבה גנות; יש הרבה הרבה יותר שבח.

עוד דבר שאסור לשכוח הוא מהי מטרתה של יציאת מצרים. בניגוד למחשבה המקובלת אצל רבים, היציאה מעבדות לחרות הייתה האמצעי, לא המטרה. אמצעי חשוב מאוד – אך המטרה הייתה חשובה עוד יותר. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", אמר הקב"ה למשה רבינו במעמד הסנה. קבלת התורה וקיומה – זהו היעד העליון של יציאת מצרים, וזהו גם היעד העליון של ישיבת ישראל על אדמתו. לעם ישראל יש ייעוד אוניברסלי: להפיץ את האמונה בבורא האחד והיחיד, המנהיג את העולם כולו וגם משגיח בהשגחה פרטית על כל אחד מיושביו. אנחנו לא עושים זאת בכוח החרב ובכפייה, וגם לא בתעמולה ובמיסיון. אנחנו צריכים לעשות זאת על-ידי מתן דוגמה אישית, שתוכיח מדוע מי שמאמין בקב"ה ומקיים את מצוותיו מגיע לדרגות מוסריות גבוהות יותר ואולי אף גבוהות ביותר. "אשר בחר בנו מכל עם" – זו אינה התנשאות, זו אינה גזענות; זוהי שליחות קשה שבצידה הרבה מאוד חובות. עבד אינו יכול להוות דוגמה אישית ועם של עבדים אינו יכול להפיץ את אמונתו, שהרי יאמרו לו: מה יוצא לך? תראה מה מצבך! לכן, חרותו של עם ישראל היא שלב מקדים חיוני שאין בלתו כדי לקיים את תפקידו. בשל כך, יציאת מצרים וירושת ארץ ישראל – לצד הערך העצמי העצום שיש להן – מהוות דרך, לא יעד. ובשל כך, שיבתו של העם לארצו ופריקת עול השעבוד מעל צווארו – להם אנו זוכים מדי יום ומדי שנה בשבעת העשורים האחרונים – הם סימן ברור לגאולה, בה יוכל עם ישראל לקיים את תפקידו ולהביא את העולם למצב של "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

אולי זאת הסיבה, שאין בלוח השנה העברי שום תאריך – למעט יום הכיפורים – המאחד בצורה שכזאת כמעט את כל חלקי העם היהודי. גם מי שרחוקים מתורה ומצוות, גם מי שמלגלגים על המסורת, יסבו הלילה לשולחן הסדר. לא כולם, כמובן, אבל ברור לחלוטין שמספר המסובים יעלה בהרבה על מספר הדתיים – בישראל ובתפוצות. ליל הסדר בבית חב"ד בנפאל הוא הביטוי המפורסם ביותר של תופעה זאת, וכמותו יש עוד מאות ואולי אלפים. לכך יש להוסיף את המגביות המדהימות הנערכות לצורכי "קמחא דפסחא" ואת ההתגייסות של רבבות שנותנים מיליונים כדי להבטיח שעל כל שולחן יהיו מצות, יין, חרוסת, בשר ודגים – ולא רק מרור. דומה שאיכשהו מיליוני יהודים בכל העולם מרגישים, שזהו יום ההולדת הלאומי שלנו. גם מי שיום העצמאות של ישראל אינו מדבר אל ליבו – תהיה הסיבה אשר תהיה – חוגג את חג הפסח. החג הזה מסמל את שותפות הגורל שלנו, גם בגנות וגם בשבח. כולנו מזדהים עם השעבוד במצרים, לכולנו יש איזשהו מרור שעבר על משפחותינו ואולי עלינו, כולנו מכירים סיפורים על טיט ועבודת פרך, כולנו יודעים על ילדים שהושלכו ליאור או למשרפות. וכולנו גם יודעים על ערכיה של תורת ישראל, על חשיבותה של ארץ ישראל, על משמעותה של עצמאות.

דווקא בשל אותה אחדות רחבה, צורם המאבק על הכנסת חמץ לבתי חולים ודומה שהוא נעשה רק להכעיס. אז לפני שמתלהמים, צריך להבין את הרקע. חמץ בפסח אסור במשהו – אפילו לא פירור. אם מגיע פירור חמץ למקום שהוכשר לפסח, יש בעיה קשה וייתכן שיהיה אסור לאכול מאותם כלים ובאותם משטחים. חולה השוהה בבית החולים ומבקש לשמור על הכשרות לפסח, חייב לדעת שאינו מסתכן בכך שמישהו יכניס חמץ שיגיע לכלים, למטבח או אפילו למגש שליד מיטתו. בהקשר הזה, אדם אחד עלול להכשיל את הרבים. אם היינו חיים בחברה שכולה מתורבתת ומתחשבת, הבעיה לא הייתה מתעוררת. פשוט לא היו מכניסים חמץ לבתי החולים במשך שבוע, וזהו. אבכל מאחר שיש אנשים שלא אכפת להם מאף אחד אחר, ויש אנשים שרוצים לעשות דווקא, אין מנוס מלבדוק בתיקים. בדיוק כמו שלא נותנים להכניס אוכל מבחוץ לבתי קולנוע, יין מבחוץ למסעדות וקפה לאולמות שיפוט. אל תגידו לי שבאמת אי-אפשר לחיות שבוע בלי לחם או פסטה; כיום יש תחליפים כשרים לפסח כמעט לכל המוצרים, כולל לחמניות. ועובדה שמיליונים מסתדרים כך מדי שנה במשך עשורים שלמים. ומי שמצב בריאותו כה קשה עד שהוא חייב לאכול דווקא חמץ – יקבל אותו מהצוות הרפואי מדין פיקוח נפש, בצורה שתבטיח שאחרים לא ייפגעו. אז תפסיקו בבקשה לחפש איפה להתקוטט ותפסיקו לתפוס כותרות על חשבונם של חולים.

לרגל שנת ה-70 למדינה יצאה במהדורה מחודשת הגדה שפרסם הרב מנחם מנדל כשר, מגדולי דור העצמאות, מיד לאחר הקמת המדינה. בין היתר נכלל בה מאמר בו מגיע הרב למסקנה, כי הגיעה העת לשתות את הכוס החמישית – זו שכנגד המילים "והבאתי אתכם אל הארץ" שבחזון יציאת מצרים. דעתו לא התקבלה להלכה, והכוס החמישית נותרה בגדר "כוסו של אליהו". מבחינה רעיונית, הרב כשר בהחלט מעורר כאן דיון מעניין. האם אכן באנו אל הארץ? התשובה איננה פשוטה ולמעשה יש לחלק אותה לשניים: מי זה "באנו" ומה זה הארץ. ובכן, לראשונה מאז גלות עשרת השבטים בשנת 722 לפני הספירה – דהיינו לפני 2,700 שנים – אנו מתקרבים למצב בו רוב העם היהודי יישב בארץ ישראל. אבל עדיין לא מדובר בכל העם, ובוודאי שלא מדובר בכל הארץ המקראית המובטחת, המשתרעת (לרוב הדעות) מנחל אל-עריש ועד נהר הפרת. מי שיבקש לראות את חצי הכוס המלאה (תרתי משמע), יאמר: אנחנו בעידן של קיבוץ גלויות מופלא ועצמאות מופלאה עוד יותר. מי שיבקש לראות את חצי הכוס הריקה, יאמר: עוד לא השלמנו את ה"והבאתי", בניגוד להשלמת לשונות הגאולה האחרות המדברות על יציאת מצרים וקבלת התורה. כך או כך, ברור שעלינו לשמוח בחלקנו – ולדעת שהמשימה עדיין לא הושלמה.

מספר תשובות ניתנו לשאלה מדוע גם ביושבנו בישראל בכלל ובירושלים בפרט, אנו עדיין מסיימים את ליל הסדר בקריאה "לשנה הבאה בירושלים". יש אומרים, כי למודי ניסיון מר – זוהי הבעת תקווה שגם בשנה הבאה תהיה ירושלים בידינו. יש המציינים את תוספת המילה "הבנויה" – שבשנה הבאה נוכל לעשות את הפסח בבית המקדש. ויש המעירים בהומור, שהדברים מכוונים לרבבות שמשום מה יורדים לרגל ומבלים את חג הפסח בחו"ל. אני עצמי מתחבר לשלושת ההסברים. אחיזתנו בירושלים איננה מובנת מאליה, ורבים עדיין זוממים להוציא מידינו דווקא את המקומות הקדושים לנו ביותר. חג הפסח אינו מושלם כל עוד איננו יכולים לבוא לבית המקדש ולהקריב בו את הקורבן המשמעותי ביותר של השנה. ואין מקום לציין את החרות והקדושה דווקא במקומות שעשינו מאמץ כה גדול לצאת מהם. אז שיהיה חג כשר ושמח כבר השנה, ושיהיה לנו חג עוד יותר כשר ועוד יותר שמח בשנה הבאה.