שולמית חוה הלוי מציירת במסע השירי שלה דוברת שנראית כמלאכית בשמי מרומם, לעתים כדמות מסיפורי האגדות, והשיטוט הפואטי מהפנט אותנו בשורות שלחש מאגי נושב בהן, פסוקים של הוד והדר, שנראים כלקוחים מכתבי יד קדומים. שיריה נושאים עליהם קלסתר של אותה ילדה, רחוקה מאדמה ומים, תלויה על בלימה במקום לא מקום, בית לא מוכר, בעיר זרה, אבל הקדושה הרוחנית עוטפת אותה: סידור תפילה עם תהילים: "הזיכרונות הפכפכים/ ואֵין לה לא אדַמִיים ולא יִמִיים/ והיא ירדה במדרֵגות של בּית לא מוכּר/ בעיר זרה לחוֹף מלוּח וגלִי/ חובֶקת בידה סידור תפילה/ עם תהילים", עוד 13. שולמית חוה הלוי משמיעה זה שנים קול ייחודי בשירה העברית. שולמית מוכרת הן כחוקרת יצירות ספרותיות של האנוסים והן כמשוררת המחוברת בנשמה לאוצרות הרוח של התרבות היהודית. לעתים אתה חש, שהיא מבקשת לשבות בנפשה את נפלאות ההוויה בטרם בראשית, להתמזג עם התהום, להצטרף לכוכבים ולצבא השמים. בשיר 'מקום' היא סוחפת אותנו אל ראשית העולם: "התהום, והרי המים והתהום הם הטופוס המקום, הרחם ומכאן עולם נולד", עמוד 23. העולם הפיזי הקיים מצומצם מדי, השאיפה הבוערת בה היא לזכות בכנפי רוח' שיובילה אותה למהות האמתית. יודעת היא שהחוויה נשגבת, ובעת השיבה אל המציאות צפויה נפילה. ועדיין יש בה תשוקה לגעת במחוזות של מעלה, גם אם היא חשה שהיא נסחפת ללא נודע, למקומות שבהם מחכה לה הקודש, אבל במסתרים אורבים לה כוחות האופל. תפילתה בוקעת שערים: "השיבה לי כנפיי אנא בכוחך באלף דרכים נסה טסה אליך מההֶעדר שבּי", עמוד 22. ההמראה המיוחלת צופנת בחובה התרסקות. מה פלא שהשיר נקרא 'שברון כנפיים'. וכך מסתיים השיר: "שלכת גדולה של כוכבים חללי צבא השמים מלווים אותי בנפילה הגדולה". שם. שולמית חוה הלוי, יודעת להנחיל לנו חוויות מיסטיות' שבהם מתנגשים זה בזה רוממות ונשגבות עם נפילה והתרסקות. המסע לעולם הנסתר מחייב תעוזה והשלמה, שתבוא הנפילה, ולא רק זאת. בה בעת יודעת היא שהמעוף יפגיש אותה בעולם של קטבים, במזיגה של קדושה בכוחות אפלים. נפש האדם כה מורכב, ושיריה מתחבטים ומתלבטים עם 'לחש נחשים' וחוויות שצופנות בתוכן רמזים לסיפורי השדים והליליות: "חשבתי בלבי שמא/ אף אני וראיתי שֵׁד/ קופץ ממצחי/ עמדו הפרחים/ הכתומים מסביב/ לוולדות וצווחו/ לא לא לא", עמוד 42. דמות הדוברת השירית נמהֶלת במחול הקדושה והכוחות השֵׁדיים: "נחשי שערי מאפירים מאליהם/ אורגים מעצמם כנפיים אפורות/ כנפי שֵׂיבה אפורות/ כנפי שִׁיבה מאופּרות שלי/ עולות בארובּות/ עורגות לרוגע רקיע. לִבנת ספיר/ קורֶצת אליי...(שם). "לִבנת ספִּיר" היא ציור של מראֶה האלוהות - וכאן הוויה אלוהית זו מתמזגת בנחשים מאפירים, בכנפי שִׁיבה ההופכות לכנפי שֵׂיבה. כל המאבקים הקיימים בנפש האדם בין רע לטוב לובשים פנים כחזיונות רוחניים בנפש הבריאה - והשירה הבוקעת קשה מנשוא: "שיר שרפים שנפלו/ שיר איום ומחריד", עמוד 43. אתה קורא ושואל את עצמך מה מסתתר מאחורי אותה דוברת שירית הנמצאת ולא נמצאת בעולם החול השגרתי, מבקשת בו מסתורי קדם? מחפש לה ניצוצות קדושה? מה פשר החיפוש הזה אחר עולם הילדות של אותה דוברת, עולם הילדות של העולם כולו? אכן בין השיטין היא מבליעה רמזים מחייה של אותה גיבורה מיתולוגית קדומה, אותה דמות ילדה מעולם התום שהיה בראשית הדברים: באחד השירים גיבורת השיר היא 'ילדה קטנה טלוּאת עיניים/ משכשכת רגליה במים' (עוד 12) ובשיר סמוך 'כל יצורי הים הגיעו לחבוש את פצעי הילדה האסוּפית/ אשר ירדה אליהם כמו דמות מתוך סיפור עַתיק'. שורות הקסם של שולמית-חוה הלוי משוטטות בעולם הרוח העטוף גנזי קדוּשה וצללי כוחות שחוֹר. בדמות אותה ילדה אסוּפית היא קמה להחיות את ילדוּתה, להשיב את חייה לקדמת הבריאה. כדמות פלאית מבקשת הכותבת הנבואית דרך, מבקשת לנסוק לעולמות אחרים, לגלות את מסתרי-חייה במחוזות נשכחים, נידחים. המעוֹף הזה פורץ את העולם הארצי, וכל עולמה, כל זיכרונותיה פורצים מעלה: לא ביבשה, לא בים. כך היא כותבת: "הזיכרונות הפכפכים/ ואֵין לה לא אדַמִיים ולא יִמִיים/ והיא ירדה במדרֵגות של בּית לא מוכּר/ בעיר זרה לחוֹף מלוּח וגלִי/ חובֶקת בידה סידור תפילה/ עם תהילים", עוד 13. המשוררת חודרת בתעוזה לְעולמות, שיש בהם מאבק אֵימים בין כוחות קודש לכוחות טומאה, ולרגעים אינה זוכרת, תוהה שוב ושוב מי היא: האם היא יצור אנושי או שמא עברה בה רוח אחרת, שמא הִפנימה בתוכה הוויה אחרת. התשוקה לגעת בעולמות העליונים מדריכה את מנוחתה, ולרגע אין היא נוטֶשת את הנסיקה לאותו עולם קסוּם: "לא עוד אלֵה, ושמא אף אישה מעולם לא הייתי גלֵה לי, הִגלה אליי היכן מסתיר אתה עכשָׁו את פניך מפנֵי תשוקָתי ההרסָנית הנואֶשת ומי אתה שאֵליךָ אָני כֹּה משתוקקת", עמוד 44. במלחמה הזו, שבה נאבקים זה בזה הקודש והחול, הן בעולָמות הסוחפים אותה והן בנשמתה, אין לה רֶגע של חולשה. תשוקתָה הבּוערת אינה מניחה לה להרפּות, היא חוצָה גבולות, חוצָה את הסַף: "גלוית עיניים תַעברי את הסַף הנורא. לא תִּיראי להפליג לתוך הנֶעלם אל האַין. על רצפַּת השַׁיש הטהור לא תזעֲקי מים מים. לכי עִברי עכשָׁו ושוּב נפשֵׁך עטוּפה מכאן ואילך בפיסַת אינסוף ובכְסוּתה תצוף אל אלוהֵי הרוחות. זה המלבּוש הרועֶה ואינו נראֶה יִשָּׂא בבוֹא העת את נשמתֵך מִתוך בּלואֵי הגוּף", עמוד 78. בשירתה של שולמית חוה הלוי אנו נישָׂאים בכנפי הרוח הבוערות אל מחוזות קדושה וחושך, אלוהות ושֵׁדים: "שָׂאֵני נא אל המעמַקים המרקיעים, הנישאים אל המקום בזמן בטֶרם אל השעָרים בַּמערב. חרב מתהפֶּכת בקרבי נפשי כָּלה", עמוד 79. 'החרב המתהפכת' אכן עודנה שם, והמסע הקסוּם לוקח אותנו למעמקים המרקיעים. מה פלא שהמילה 'רקיעים' חבויה כצופֶן נסתר בשפה כֹּה פלאית. הרקיע ממשיך להסתתר בלשונה המיוחדת, ובאותו מעוף פלאים נמצא שורות שובות לב: "בזרועותיי קורעת גלים רקועים" ומסע הקרעים המֵסיר מחיצות וחושֵׂף סודות, מגיע עד נִבְכי נשמתָה שלה: "האור נשבּר וזוהֵר שבעתַיים מאחורַיי רק החושך גובֵר משֶׁהו בּי נקרע". לפנינו חוויה שמימית שפורצת שערים, שמבקֶשת להתחבֵּר לספירות עילאיות, ואין לה לרֶגע חשש, שמא תיכּנס למחוזות, שבּהם הקדושה והטומאה נאבקות זו בזו. המלחמה הזו היא הֵד לתשוקות הבוערות, לשאיפה הבלתי נלאֵית שלה לדְאות באותן כַּנפי רוח. במסע המטורף הזה היא מצליחה לחולֵל מֵחדש נסים פלאיים כמו קריעת ים סוף - והכול חוצֶה את חייה ברקיעים עליונים": "נשמתה כבר נִתְּקה, כבר נֻקְּתה/ והמַים לה מימינה ומשמאלה ומעָלֶיה", עמוד 84. בעיצומה של חוויה כֹּה נשגבת בלב הגלקסיה, היא נצרֶפת וחשה חוויה מרומֶמת ופֶלאית של היוולדות ושִׁיבה לִמקורות הווייתה: "הן מִן המים בּאה ואל הים אכֵן היא שוֹב תשוב", שם. באותם מאבקים אפלים אנו זוכים להיכּרות עם 'פרחי הערפד' - והם מתוארים באורח מֵטיל מורא כ"מוצְצי דם": כל כוחות השטן אורבים לה ומבקשים את חיֶיה, את רוחָה. הדרך יחידה להתמודד עם אותם כוחות אופל היא לשאוב מוטיבים ואפיונים מעולמם ולהסתייע בהם במאבקה על שלמות הווייתה: "נָשַמתי מהר ועם כל נשימה יצאה ממני דמות אישה מכונפת לבנה וּשקופה. מיד החלה לעוף מבּעד לקיר ויצאה לדרכּה...", עמוד 86. המסע הזה במרכֶּבת הנפש מלמד אותה כיצד להיאבק, כיצד להזדכּך, כיצד להיטהר - וההשתנוּת הזו רוקמת עור וגידים בשירה מיסטית פּראית וסוחפת. השיבה לעולמה היא שיבה אחֶרת, ובלשון צלולה היא יודעת לשרטט לנו דמות חדשה: הנה לפנינו מחול זהויות כמחול-עוועים, כמו מֵאוב עולָה דמותה שלה שעברה מטמוֹרפוזה. הנה חשה היא את היפוך הזהות, חשה שחל שינוי בהווייתה, בכנפיה שנחבּטו בַּקרָבות ונשבּרו. הכל ניכּר בה, מחלחל עד מעמַקים, גם בזיכרונותיה: "כנפיה השבורות, הזיכרונות הזיכרונות האלה החדשים היא שואלת ואין מענֶה, האומנם אֵלה הם אֲשֶר ביקשה,האומנם שֶׁלה הֵמה", עמוד 89. ערבוב התמונות מקַדמת הבּריאה יוֹצר סיפור חדש, ולפנינו סיפור חוויותיה של אותה ילדה פלאית, אותה דמות היולית פורשת כנפיים. החתירה אל הילדות, אל עולם הקדם, משיבה אלינו את הדמות הקסומה, שנפש המשוררת כה ייחלה לה. נפש הילדה ממלאת את הדוברת השירית: המאבקים חישלו אותה, בכוחה הדל היא יוצאת לעולמות לא נודעים, והנה היא: שָׂרתה עם אלוהים ואֲנשים וַתוּכל. הסיפור הזה חשף בפניה עולם אחר. מיתוס הגירוש מגן עדן מקבל פנים אחרות, ובסופו של המסע המסתורי שלה היא מגלה לנו גם את אגדת הגירוש מן הגיהינום. סיפורי המבול, סיפור החטא הקדמון - הכל זוכה להֶארה שירית מחודשת - והמסע המצַמרר מוליד פרשנות אחרת: "כמו היה כאן המבּול ביום שאחרֵי, הכל טָבע ושב להיוולד. "אל לך להתיירא" בת קול קטנה לוחשת, "כל שאירע נמחק מאז אותו החֵטא", לא אוכל לשוב ולשחזר מאומה. זה כבר נָשרו מצלקתי הַזמן והמקום והפֵּירוש..." ובסוף המסע זה מוּסר ההשכל שלה: "ומה ביקשתי לגלות כאן בטיילת, ממולֶלת פירורים בכיס מלא ייאוש לא רק מהילדוּת ומגן עדן גם מן הגיהינום היה גירוש". עמוד 92. מי שקרא את ספרה הקודם 'אות הֶבל' נוכַח, שגם בשירים הקודמים חשנו כל העת, כי מֵעבר לשירתה של שולמית חוה הלוי מסתתֶרת מהות נוספת, חיוניות הכּמוסה בּה כלבּת אש. גם בשירי ספרה הקודם 'אות הבל' חשנו שאיפה להַחיות מיתוסים קדומים, והספר אכן זכָה לשֵם סמלי - "אות הֶבל". מעבר לשורות, מבעבע בה כל הזמן משהו מהפנט, כובש. סוד אָפל פורץ מבעד לרובד הגלוי של המציאות. בשירי 'אות הבל' היטיבה שולמית הלוי לצייר מחדש את מחוזות גן עדן בפרשנות משלה: היא ציירה בשיריה במכחול קסם תמונות של עצי תות, ושמים סתווים, ורקפת בנקיקים, שיחי פטל שורטים, ולצדם קטיפת כובעים, ערימת זכוכיות במסעדה מפוצצת, פרוסה מרוחה בדבש . לצד היופי שנראֶה לקוח מתוך גן אלוהי, ידעה לשלב באִבחה אחת חורבּן וגירוש: רוח על פני תהום. כנגד היופי הוצג הרוע הנסתר, הפֶּלג השטני: תותים פורחים וערימת זכוכיות, שני הֲפכים, ובתוך פקעת הניגודים מצאנו גם באותם שירים את נשמתה של המשוררת מייחלת למצוא עדנה, למצוא פיוס בין הניגודים, לרגע לא חדלה לבקש אותה אגדת ילדות, לבנות לה הרמוניה חדשה. גם בשירים שבהם ציירה בספרה הקודם תמונות של חיים בתוך עולם ארצי, לא עולם שמימי, מצאנו עצמנו נקלעים לזירה של ניגודים וסערה. כך, לדוגמה, בשיר "מעורב" תיארה המשוררת תערובת של "דירה מתפוררת", "שמלה מפוארת", והגיבורה שלה " אמפיבית" בתוך "מעטפת מים" ( עמוד 26). בלשונה המיוחדת החיים גם בשגרה הנראית אפורה, מצטיירים חסרי מנוחה. הדוברת השירית תיארה את הסערה הרוחנית שמעבר לשילוב של התפוררות ופאר: " נעשה אבו עגילה/ לטלטולי הישות". גם בשירי 'אות הבל' מצאנו געגוע לכנפיים, תשוקת אין-קץ לעוף מעל המציאות הרגילה: "שמתי על שכמי/ את כַּנפי החסידה/ ויש בי תאוּצה/ ויש בי מנוּה/ יש חמימות ממיסה/ בטיסה של קיץ/ אני מקיצה מתוך שכְרון המסע/ רצוּצה על רצפַּת שעווה/ משוועת לך בערוּת מעונָה" - עמוד 40 . הטלטלה באותו שיר סחפה אותנו מעלה בעקבות כנפי החסידה. המשוררת ייחלה והשתוקקה למעוף השמימי, וכל זה מתחבר לחייה, למנוסה של המשוררת, לרצון לזכות בחוויה נשגבת. בספר שיריה החדש 'פרחי ערפד' יש יותר התפכחות, יותר השלמה וּכאב. ללקוט גם בתוך הקליפות שברי ניצוצות, גם במראה הנורא של כוחות הערפד את ניצני הפריחה. גם בשירים אלה יש חתירה לשינוי המציאות, חתירה למצב של השתנות: יודעת היא שבתום המעוף והנסיקה תגלה היא ששבה למציאות, שכנפיה שונות, כנפיה שבורות. ונסיים בשיר מתוך ספרה החדש - שלוקח אותנו לשורות שגונזות בתוכן מיתוס קדום, מיתוס שצופה מראש את תשוקת המעוף ואת ההתרסקות: "הס, אני חשה משהו חדש-ישן כמו מצַמֵח שוב בגבּי שמא אחרי שנוֹת דור לעשות את מעשה איקרוס לנסות מחדש את כּנפיי השבורות?". עמוד 21. אסיים במובאה שמופיעה בגב הספר, חוות דעת של הסופר משה שמיר על ספרה הקודם: "לא זכור לי מתי נפעמתי כל כך מדברי שירה כפי שנפעמתי מ'אות הֶבל'...העיקר היופי הפיוטי, ההתעוררות של יצר המשל והנמשל והמטפורה הקולעת...ראוי ורצוי לשוב ולקרוא, לשוב ולהתדפק על פשר המעמקים של השירים".