כמעט ללא תשומת לב תקשורתית וציבורית, הולכת ומתגבשת לה אחת המחיקות הגדולות ביותר בתולדות ישראל: חובותיהן של
יורוקום תקשורת סלולרית ויורוקום תקשורת דיגיטלית לבנקים. עיון בנתונים המועטים שפורסמו עד כה, מעלה שאלות קשות לגבי התנהלותן של שתי החברות שבשליטת
שאול אלוביץ, ועוד יותר מכך - לגבי יחסיהן עם הבנקים.
יורוקום סלולרית ויורוקום דיגיטלית הן החברות התפעוליות שבקבוצה. הן מייבאות מכשירים סלולריים, מוצרים דיגיטליים ומוצרי חשמל ביתיים ("מוצרים לבנים"). על פניו, חברות כאלו לא זקוקות לאשראי בנקאי משמעותי: קונים ב-X ומוכרים ב-Y ומגלגלים את רוב העסק במזומן (דהיינו בכסף הנכנס ויוצא בצורה שוטפת). ודאי שצריך אשראי - כדי לממן את הזמן שבין הרכישה למכירה, כדי להשקיע בשיווק, כדי להחזיק נקודות מכירה ושירות. אבל הסכומים לא אמורים להיות גדולים ובוודאי שלא מטורפים.
עיון בדוחות הכספיים של שתי החברות, שצורפו לפני חודשיים לבקשתן להקפאת הליכים, מאושש לכאורה את ההנחה הזאת (ראו את הטבלאות המצורפות). בשנים 2015-2013 - לגביהן נמסרו הנתונים - היו ההוצאות התפעוליות קרובות להכנסות התפעוליות והותירו רווח תפעולי שהגיע לרוב לכמה עשרות מיליוני שקלים בשנה. הוצאות המכירה, ההנהלה והכלליות היו גבוהות ולעיתים גרמו לחברות לעבור להפסד נקי. דווקא הוצאות המימון היו נמוכות מאוד. בסך-הכל - המספרים היו מאוזנים למדי.
ובכל זאת, בכל השנים הללו היו לשתי החברות יתרות ענק של אשראי בנקאי לטווח קצר. ביורוקום דיגיטלית הן עמדו על ממוצע של 325 מיליון שקל, וביוקורום סלולרית - על 73 מיליון דולר (שהם כ-250 מיליון שקל). אז אולי החברות השתמשו באשראי כדי לרכוש מלאי? התשובה שלילית. כפי שהטבלאות מראות בבירור, שווי המלאי בסוף כל שנה הגיע לכל היותר ל-30% מסכום האשראי.
כאשר קרסו שתי החברות וביקשו הקפאת הליכים, הן דיווחו לבית המשפט על חובות של 630 מיליון שקל לבנקים. רק כדי לשבר את האוזן: הסכום הזה גדול ב-13% מכל ההוצאות, ההפסדים ושווי המלאי של שתי החברות בסוף 2015. כלומר: די היה בו כדי לממן את כל הפעילות השנתית שלהן ועוד להותיר עודף. מובן שזהו חשבון חסר משמעות, אבל הוא מלמד על ההיקפים בהם מדובר.
כעת מבקשים הנאמנים בהקפאת ההליכים של שתי החברות למכור את זכיונות נוקיה ו-TCL ב-18 מיליון שקל. הנאמנים אומרים שמדובר בחלק משמעותי מנכסיהן של החברות, ומדברים על מו"מ למכירת זיכיון פנסוניק. נניח שהמכירות הבאות יהיו מאוד מוצלחות ויביאו את התמורה הכוללת ל-40 מיליון שקל (הנחה די פנטזיונרית, אבל נניח). זה אומר, שהבנקים יראו בחזרה 6% מהחוב - וימחקו 94% ממנו. קשה להיזכר בהיקף כזה של מחיקה בשנים האחרונות, כולל בקריסות הענק של אפריקה-ישראל ו
אליעזר פישמן.
לאן הלך הכסף? ייתכן שחלק משמעותי ממנו אבד בשל הירידה החדה בפעילותה של נוקיה בכל העולם, החל מאמצע העשור הקודם, כאשר החברה הפינית איבדה את ההובלה בשוק הסלולרי. באופן טבעי, המכירות בישראל צנחו באותה צורה; מתי לאחרונה ראיתם מישהו ובידו טלפון של נוקיה? אפשר לשער, כי בשנים הטובות משך אלוביץ בצורה לגיטימית דיבידנדים מיורוקום סלולרית, ואז נתקעה החברה בלי מזומנים כאשר נוקיה הלכה ונעלמה - ונזקקה לאשראי בנקאי הולך וגדל.
אלא שמדובר כאמור בהשערה בלבד. הדוחות הכספיים של יורוקום לשנים הרלוונטיות אינם גלויים לעיני הציבור, שכן מדובר בחברות פרטיות. מה שכן נאמר בפומבי מסתתר בתחתית עמוד 6 של בקשה ההקפאה: "היותם של החובות שזורים זה בזה (בשל מערכת הערבויות הבין-חברתית והניהול התפעולי המאוחד של החברות)". במילים אחרות: בקבוצת יורוקום זרמו כספים מחברה לחברה.
אם אכן לכך הכוונה, מדובר במצב בלתי תקין. העיקרון שביסוד דיני החברות הוא שכל חברה היא ישות בפני עצמה, האמורה לפעול לטובת עצמה - לא לטובת בעליה ובוודאי שלא לטובת חברות-אחיות וחברות קשורות. יתרה מזאת: לכל חברה יש נושים ומחזיקי עניין משלה (עובדים, ספקים וכדומה), וכספיה אמורים לשרת אותם ולא את אלו של חברות אחרות. לכן, אסור לחלוטין לערבב כספים של חברות שונות, גם אם הן נמצאות באותה בעלות.
האם אלוביץ העביר כספים בין החברות בקבוצת יורוקום? זוהי שאלת מפתח בהבנת קריסתה של הקבוצה וחייבת להינתן עליה תשובה. וזה בגלל השאלה הבאה: מה ידעו הבנקים המלווים על השימוש בכסף וכיצד פיקחו עליו? הבנקים, נזכיר למי ששכח, מנהלים את הכסף שלנו והשליטה בהם נמצאת בידינו (דרך הבורסה). כאשר הם מאבדים 600 מיליון שקל מהכסף שלנו - הם חייבים לנו הסברים משכנעים, משום שאנחנו מפסידים את הכסף הזה ואנחנו נצטרך לכסות את ההפסדים בריביות ובעמלות גבוהות יותר.
ייתכן שההלוואות לחברות יורוקום התפעוליות היו תקינות לחלוטין. ייתכן שהכסף נוצל בצורה הראויה ביותר. ייתכן שמדובר בכשל בלתי צפוי שנבע מגורמים חיצוניים. בה במידה, ייתכן שההלוואות ניתנו בלא בטחונות מספיקים והיו בבחינת כסף טוב שנשפך אחרי כסף רע. ייתכן שהכסף נוצל לדיבידנדים שהעשירו את בעלי השליטה ולמימון חברות שונות מאלו שלהן ניתן. ייתכן שמדובר בניהול הרפתקני ורשלני. אנחנו לא יודעים.
הסכומים בהם מדובר ובעיקר העובדה שמדובר בכסף ציבורי, אינם מאפשרים להותיר את הספקות הללו ללא מענה. בית המשפט צריך לדרוש הסברים לפני שהוא מאשר את עסקת המכירה שתותיר את הבנקים - ולמעשה אותנו - בכיסים ריקים. בית המשפט גם צריך להוביל את שתי החברות לפירוק, כך שניתן יהיה לנהל חקירות ממצות, ולא לאפשר לבנקים לסגור את העניינים הרחק מעיני הציבור ובלא מתן דין וחשבון. אם לא נקבל תשובות ואם האחראים לא יתנו את הדין, המחיקה הגדולה הבאה היא רק עניין של זמן.
