התנ"ך של עם ישראל יכול להוות את המקור הרחב והעשיר ביותר לדרמות עבריות-ישראליות. אך משום מה, לבד מנסיונות ספורים, המחזאים המקומיים לא כותבים דיים מחזות השאובים מספר הספרים. חנוך לוין, שמספר המוטיבים במחזותיו במיוחד הראשונים היה מצומצם וחוזר על עצמו, שאב את הרעיון למחזהו "יסורי איוב" מהספר הפילוסופי ביותר בתנ"ך. אך מה שמתחולל על בימת בית צבי הפעם, בבימויו הנועז שהשמים הם גבולו ובדמיונו השופע של אלון טיראן - היא הצגה רוויה אסתטיקה מלאת תנועה, אכספרסיה, דימויים המאזכרים את רוח מחזותיו של ניסים אלוני ואת סרטיו של פדריקו פליני: הרבה עושר צבעוני, תנופה, גרנדיוזיות וביטויי שפת גוף עשירים. כל זאת - עם צוות שחקנים המפליאים בביטוי משחקם. כמו בספר איוב, מתחיל המחזה בסצינת השתיה וההוללות של בניו של איוב. אלה העולזים על עושר אביהם וחוגגים הודות למצבם הכלכלי השופע. סטייל פליני. בעוד איוב התם והישר, שזכה בכל טוב מאלוהיו הודות לסגולות אופיו - יושב כבוש עם עצמו. מור חנסון כאיוב, ממלא באופן הכי מוחשי את הדמות המיתולוגית שהפכה לסמל. טוב הלב שמשקפים פניו מהווה ניגוד לאופי בניו הפוחזים. את מעמד המלאכים והשטן עם אלוהים אין רואים בהצגה. אך תוצאות ההסתה של השטן שבעטיין אלוהים עורך מבחן אמונה לאיוב, תוך איבוד כל רכושו ובניו - אותן מדגימים יפה מבשרי הרעות. כך גם מדגים חנסון בריאליזם נוקב את מכת השחין הגורם להתקף גירוד נוראי . שלושת רעיו של איוב (שאינו יהודי, וחי בארץ עוץ, שאינה קיימת במציאות ולכן הפכה לסמל בסרט הנודע "הקוסם מארץ עוץ") הם אליפז התימני (דוד עומר יפה התואר והקול) שכאן הוא גרוטסקה של הדמות, בילדד השוחי (זיו עוז ארי המרשים בהופעתו הפיסית והדרמטית) וצופר הנעמתי (גל בן מויאל הכה רבגוני בשלל התפקידים בהצגה). אלה חשים לנחמו. אך במהלך הויכוח הפילוסופי העמוק ורווי הפיוט בין איוב לידידו, מתחלפות דמויותיהם, ותחתן מופיעים קלגסים ואנשי קרקס. וכאן בולטת יצירתיותו של הבימאי המחונן, כשבמקום גברים הוא מצוות נשים לתפקידים גבריים אלה. בראשם עומדת כמנהל הקרקס הרודה באיוב, אלי אשכנזי המפליאה ביכולת משחקה ובשליטתה באירועים. הטויסט הזה של טיראן מדגיש את יחסו החיובי כלפי נשים, בניגוד ליחסו של לוין במחזותיו הראשונים, בהן בלטה השפלת הנשים, הן בתאור הפיזי המכוער שלהן ובן בשמות הדוחים שהמציא. הפעם, הנשים אסרטיביות, ועושות כל שביכולתן לגרום לאיוב להתנכר לאל, ולהפוך לפגני, כמנהג הרומאים. (אין זכר לרומאים בספר איוב..) כל העינויים וההשפלות, כולל הפשטתו מבגדיו, תקיעת שיפוד באחוריו (עם שימוש במילותיו הדוחות של לוין) - כל זה לא עוזר. אמונתו של איוב בצדקת פועלו של האל והתעקשותו על כך גורמים לו להצליח במבחן האמוני - והתוצאות: האל מחזיר לו את הונו וילדיו החדשים במקום אלה שנספו. דנה עדיקא מרשימה מאוד כשלל תפקידיה, וחבל שבקטע בו היא מגיחה מאחורי האולם כלפי הבמה, הפנס המאיר אותה נשאר סטטי ומסנוור את הקהל, בעוד היא מתקדמת בדרמטיות לבמה. הופעתה מוחצת. כך גם משלימות את הקאסט המשובח נוי קליימן ואלונה לובנברג תוך התאמה מושלמת בין כולם. מוסיקת הג'אז האמריקנית הקצבית שערכו ניר לוגסי ואלון טיראן משתחלת לתוך האירועים ומפעימה עוד יותר כל סצינה, תוך מתן עכשוויות ונצחיות כאחד למסר של המחזה. כך גם התפאורה רבת הדמיון הטובלת בשפע הבדים האדומים שעיצב שמעון קסטיאל סוגרת יפה את הקומפוזיציה מבחינה חזותית. התלבושות המקוריות רבות הדמיון והעושר הוויזואלי שעיצבה נטשה מנטל ראויות אף הן לציון. מאידך-גיסא, ראוי היה להקפיד יותר על התאורה ולמקד אותה עם כיוון תנועת השחקנים, ולא להשאירם לעיתים באפלה. אל לתנועת הזרקור להיות סטטית. הדרכת הטקסט בידי גלעד רוזנברג ניכרה רוב הזמן בהיגוי. הצגת "יסורי איוב" בבימויו של אלון טיראן בבית צבי, אינה חזרה על הפקות קודמות כמו בתיאטרון הקאמרי. כאן ההפקה משדרגת את המחזה של לוין הודות ליצירתיותו של טיראן ושאר היוצרים והשחקנים המצוינים. לבעלי דמיון וראש פתוח.