כתיבת היסטוריה בכלל וכתיבת תולדות השואה בפרט הן משימות סבוכות. לעיתים ההחלטה הקשה ביותר מונחת לפתחו של ההיסטוריון עוד לפני שהתחיל במחקר עצמו: האם יהיה זה מחקר מקרו או מחקר מיקרו? למשל: האם הוא יתאר את הפלישה לנורמנדי ברמת הדיביזיות והארמיות, או שמא ברמת הפלוגות והגדודים? האם תיאור השואה בלודז' יתמקד ביודנרט ובמפעלים בהם הועסקו היהודים, או יעסוק בגורלן של משפחות? הטובים שבהיסטוריונים יודעים לשלב בין השניים ולהראות כיצד תמונת המקרו מורכבת ממאות ואלפי תמונות מיקרו. אנתוני ביוור עשה זאת בספריו על סטלינגרד ונפילת ברלין; בחקר השואה בולטת עבודתו של שאול פרידלנדר "גרמניה הנאצית והיהודים". כעת מצטרפת אליהם חוי דרייפוס (בן-ששון) בספר "גטו ורשה - הסוף". דרייפוס - שרבים מכנים אותה "ישראל גוטמן של דורנו" - היא חוקרת קפדנית וכותבת מבריקה, והספר החדש הוא יצירת מופת שללא ספק תעמוד שנים רבות בשורה הראשונה של מחקרי השואה. דרייפוס מתארת על פני למעלה מ-500 עמודים את 14 החודשים האחרונים של גטו ורשה - מאפריל 1942, שלושה חודשים לפני הגירוש הגדול, ועד יוני 1943, חודש לאחר דיכויו של המרד. לכאורה, מה יש לחדש על גטו ורשה ובמיוחד על המרד? ובכן, יש ויש. דרייפוס מפנה את הזרקור לזוועות היום-יום שעברו על מאות אלפי התושבים בריכוז היהודי הגדול ביותר באירופה של תקופת השואה, ובמעשה אמן טווה מהן את התמונה הכוללת של רדיפות הולכות ומחמירות, ששיאן בחיסולה של הקהילה המפוארת. זוהי אותה מלאכה ייחודית עליה דיברנו: איסוף של מאות מקורות, שלעיתים תורמים משפט בודד או פיסקה אחת, וחיבורם לתיאור מלא של האירועים, וכל זה - בכתיבה קולחת ובעברית משובחת. דרייפוס אינה מתעלמת מן העובדות הקשות והגילויים המכוערים של החיים בגטו. היא מדברת על התמוטטות המסגרות החברתיות וקריסת הנורמות המוסריות, בה במידה שהיא מזכירה גילויים מופלאים של סולידריות ועזרה הדדית. היא מצביעה על פוליטיקה קטנונית שהחלה בגטו והמשיכה ללוות את הניצולים ועדויותיהם, לצד סיפורי הגבורה של הלוחמים והאזרחים בשבועות הארוכים והנוראים של המרד. היא אינה חוסכת תיאורים איומים וכמעט בלתי ניתנים לקריאה, לצד ציון מפורש של תמונות ועדויות שעליהן ויתרה משום כבודן של הקורבנות. אין זה קל להיות היסטוריון יהודי של השואה. לכותב שורות אלו יצא פעם לומר לעמיתים מחו"ל: "נכון, אני לא אוביקטיבי; אני בעד היהודים". האהדה והחמלה הברורות והמובנות של דרייפוס כלפי הקורבנות אינן מונעות ממנה להצביע על חולשותיהם. המקצועיות שלה כהיסטוריונית לא באה על חשבון שיפוט ערכי של האירועים וקביעה ברורה עד כמה זוועתיים ובלתי אנושיים היו. ואכן, כך ראוי שיהיה: כהיסטוריונית דרייפוס אינה פושטת מעליה את זהותו הלאומית, וכבת למשפחות של קורבנות וניצולים היא אינה אמורה להתייחס בקרירות מרוחקת לעובדות העולות ממחקרה. לפני תשע שנים הייתה לשלומית לן ולח"מ הזכות לפרסם את "הקרב האחרון" - הספר הראשון שהדגיש את חלקם במרד של רבבות תושבי גטו ורשה ואת ההתנגדות הפסיבית שלהם, על-ידי סירוב להתייצב לגירושים והתחפרות במקומות מסתור. היו אלו אותם אזרחים מן השורה, ולא לוחמי שני ארגוני המחתרת - הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) של השמאל והאיגוד הצבאי היהודי (אצ"י) של הרביזיוניסטים - שגרמו לכך שהגרמנים נזקקו ליותר מחודש כדי לדכא את המרד הראשון בעיר כבושה. המחקר של דרייפוס עולה כמה מדרגות נוספות. איסוף של עשרות מקורות ראשוניים שטרם פורסמו, ובעיקר יומנים שנכתבו סמוך מאוד לאירועים ועדויות שניתנו בשנים הבאות, מביא אותה לפרוס את התמונה המפורטת ביותר אי-פעם (שכנראה לא תהיה מפורטת ממנה) של אירועי המרד ובמיוחד של ההתנגדות האזרחית. התוצאה היא לכאורה אבסורדית: תיאורי זוועה שאינם מאפשרים לקורא להניח את הספר מידיו. אני עצמי בלעתי אותו בתוך סוף שבוע ארוך אחד. מעטים הם המחקרים ההיסטוריים שניתן לומר עליהם שהם מהווים סוף פסוק. טבעה של ההיסטוריוגרפיה, שהיא מתפתחת עם גילוי מקורות חדשים, עם התרחבות הפרספקטיבה ועם הופעתה של חשיבה מקורית. אבל אני מוכן להסתכן ולומר, ש"גטו ורשה - הסוף" אכן יהיה הסוף גם במובן זה. חוי דרייפוס כנראה חשפה את כל מה שניתן לחשוף ואמרה את כל מה שניתן לומר על אותם 14 חודשים עקובים מדם, שתחילתם מוות ברעב ברחובות גטו ורשה וסיומם בלהבות תופת שחיסלו את השורדים האחרונים. והחשוב מכל: היא הקימה מצבה לאותם רבבות יהודים פשוטים, אשר רשמו את אחד הפרקים נוראי ההוד ביותר בתולדותיו של עם ישראל.