השופטת: הרשמת הבכירה עדי בר-טל, בית משפט השלום בירושלים המועד: יום ראשון, 11.2.2018, שעה 11:30 הנושא: תביעות קטנות מעשה בדירה שנבנתה בידי דניה-סיבוס, נמכרה וכעת השכנים שמחתחיה טוענים לנזקי רטיבות. הרשמת הבכירה עדי בר-טל הציעה לשכנים הניצים הצעת פשרה, וגם דניה-סיבוס התבקשה להתייצב למרות שכרגע איננה נתבעת. הצדדים חוזרים לאולם ומדווחים שיש הסכמה על תשלום חלקי, אבל זה רחוק מלהיות סוף הסיפור.
בר-טל רוצה שהתביעה תישאר תלויה ועומדת במשך שנה, פרק זמן בו תינתן לנתבעת האפשרות לתקן את הבעיות. אם הדבר לא ייעשה - ניתן יהיה לחדש את הדיון ללא צורך בהגשת תביעה חדשה ובתשלום אגרה. בר-טל מסבירה: "נבדוק אחרי שעשיתם את העבודה, שהיא בוצעה כמו שצריך, ובעוד שנה הם יגישו לי הודעה שאין רטיבויות. אני רוצה לראות שהכל בסדר. לא יקרה שום דבר עם התביעה הזאת תמשיך ואני אקבע עוד תאריך. זה רק למעקב.
"אין לכם [דניה-סיבוס] סיבה להתנגד. דניה לא נתבעת, אני לא מכניסה אותה כנתבעת בשלב הזה. מי שנתבעת זאת הגברת [בעלת הדירה], כי יש עליה חובה לתקן אם יש נזילות. אם בעוד שנה נראה שיש נזילות, נקרא לכם שוב. התשלום הוא במסגרת פשרה, לפנים משורת הדין". בר-טל מכתיבה את כל זה לפרוטוקול, אבל לנתבעת יש עוד טענות והיא מתחילה לצעוק.
"הגברת תתייעץ עם בעל מקצוע" בר-טל נשארת רגועה: "אני מנסה להסביר לגברת שוב ושוב. הגברת קודם תקשיב בנחת, ואז אני אתן לה לדבר. הגברת אחראית לנזילות שקורות בדירה שלה וכתוצאה מהן הדירה שמתחת לה נפגעת. הגברת מבינה? יכול להיות שלגברת יש טענות כלפי דניה-סיבוס, שכרגע איננה נתבעת. דניה-סיבוס טוענת שהגברת עשתה איזשהו שינוי בדירה ובגלל זה קרו הנזילות. יכול להיות שהטענות של דניה-סיבוס לא נכונות, אבל לא אלו הטענות שנמצאות עכשיו בפני בית המשפט.
"קראתי לדניה-סיבוס כדי שהם יעזרו לנו בתיק הזה, שהם יבואו ויתקנו, כדי שהגברת לא תשא בעלויות האלה, והם הסכימו. הגברת טוענת שיש לה אחריות [של דניה-סיבוס], יש להם טענה כלפי האחריות. הגברת תתייעץ עם בעל מקצוע ואז תחליט אם יש לה עילת תביעה נגד דניה-סיבוס.
"ההצעה של בית המשפט הייתה, ודניה-סיבוס הסכימו, שקודם אנחנו נשאיר את התביעה למשך שנה, היא לא תנוהל. בעוד שנה נקבל הודעה מהתובעים. אם אין יותר נזילות - מצוין, הבעיה נפתרה. חוץ מזה, בגלל עוגמת הנפש שהם היו שנתיים ברטיבות, מגיע להם פיצוי. לכן אמרנו שמגיע להם 1,050 שקל. דניה-סיבוס הסכימה לשלם חצי. הגברת יכולה לעמוד בזה וזה לא סכום גדול. הגברת יכולה לא להסכים, אבל אז אני אצטרך לתת פסק דין ויש בזה סיכון. אני מציעה לקבל את ההסדר הזה.
"הגברת צריכה להבין שכולם טוענים שהגברת לא שיתפה פעולה ולא נתנה להם להיכנס. אם יש נזילה בדירה שמתחתיה - הגברת היא אחראית. יכול להיות שיש לה [דרישה ל]אחריות כלפי הקבלן, אבל היא אחראית שלא יהיה נזק מהדירה שלה לדירה שמתחתיה. אז עכשיו הגברת הבינה את מה שבית המשפט אמר? הגברת תראה אם יש לה עילה [נגד דניה-סיבוס], שלא תגיש סתם. הגברת מסכימה להצעה?". הנתבעת: "כן, יש לי ברירה? כפרה".
בר-טל ממשיכה להסביר ומנסה להכתיב, אבל הנתבעת לא מפסיקה לדבר. לבסוף בר-טל מצליחה להתגבר על ההפרעות ופונה לתובעת: "תגישו הודעה בכתב יד, זה בסדר גמור, לא צריך הדפסה ולא צריך עורך דין. אני רואה שיש פה נכונות מצד כולם, אני מקווה שהסאגה הזאת מסתיימת". היא פונה לנתבעת: "הגברת יכולה לרדת קומה, לתת לה 500 שקל ובזה לסיים את העניין". בר-טל צריכה להסביר בפעם המי-יודע-כמה לנציגת דניה-סיבוס שהחברה לא נתבעת ומכניסה את זה לפרוטוקול. "אנחנו נשתמע בעוד שנה ואני מקווה שלא נתראה", חותמת בר-טל. בעוד כמה דקות היא תתקן את הפרוטוקול לבקשת דניה-סיבוס ובהסכמת הצדדים, ובזה באמת תסיים.
לא מוכנה להתמקח גם התיק הבא הוא סכסוך שכנים ומתחיל בבקשה של הנתבעים לבטל את פסק הדין נגדם שניתן בהעדרם, לאחר שהפקידו כמצווה 1,500 שקל בגין הוצאות התובעים. בר-טל מסבירה לתובעים: "אין מחלוקת שהם ידעו על הדיון, היו להם כל מיני סיבות למה הם לא הגיעו. בית המשפט בוחן האם הייתה המצאה כדין, ואם לא הייתה - אפשר לבטל מחמת הצדק, כי פסק הדין פגום.
"זה לא העניין במקרה הזה. במקרה הזה מבוקש ביטול פסק הדין משיקולי בית המשפט. הנטייה של בית המשפט היא לבטל, כי אנחנו נותנים את זכות הגישה לערכאות כדי שלא יינתנו פסקי דין במעמד צד אחד. פעמים רבות אנחנו מבטלים פסקי דין כאלה, אבל פוסקים הוצאות, כי האדון והגברת טרחו והגיעו לדיון הקודם. לכן ביקשתי שיפקידו 1,500 שקל וזה הסכום שיקבלו". התובע טוען נגד הסכום אך בר-טל לא מוכנה להתמקח: "זה שיקול דעת של בית המשפט". התובעים מסכימים לביטול, בר-טל מורה למזכירות להעביר לידיהם את הפיקדון ועוברת לגופו של התיק.
"קראתי את התביעה ואת התביעה שכנגד. הבעיה כרגע היא שלאף אחד אין הוכחות. אם הבאתם - בסדר, אבל לא צירפתם לכתבי הראיות". בר-טל פונה לתובע: "התביעה היא חשבונות מים, חשמל, שכירות ונזקים נטענים. כדי לקבל פיצוי על נזקים נטענים - צריך להוכיח אותם, בדרך כלל באמצעות חוות דעת של שמאי". בר-טל פונה לנתבעת, מראה שהתכוננה היטב לדיון ומוסיפה: "כתב התביעה שקיבלתי הוא חסר כל ראיה בנדון. זה הזמן, חברים נכבדים, להראות אלו ראיות יש לכם".
בר-טל שואלת את התובע על פרטי תביעתו ועושה סדר בסבלנות רבה: "אני אסביר לצדדים. הצדדים לא מדברים אחד עם השני, הם מדברים רק עם בית המשפט. כדי שנבין מה אומרים, אנחנו נותנים את רשות הדיבור. כשאחד הצדדים מדבר, השני יושב בשקט. אם יש לכם עט, אתם יכולים לרשום הערות. אם יש לכם ראיות, אתם צריכים להציג אותן. בית המשפט לא יכול לנחש". בהמשך היא צריכה להסביר לבני הזוג הנתבעים, שרק אחד מהם אמור לדבר ושהאחר יכול להשלים לאחר מכן.
"סליחה, סליחה!! האדון יישב" בר-טל מרבה לחייך בניסיון להשרות אווירה נינוחה, וגם אומרת: "אתם תראו שבסוף אתם תסיימו את הסאגה הזאת והכל יהיה בהבנה ובהסכמה, גם אם זה נראה כרגע שאתם חלוקים ומסוכסכים. בסוף זה יסתיים". בינתיים היא נותנת לצדדים להאריך מאוד בטיעוניהם, וגם משתמשת יפה בטכנולוגיה כאשר הנתבע מציג סרטון בווטסאפ. אלא שעד מהרה הרוחות מתלהטות, הצדדים צועקים, בר-טל נותנת להם להוציא קיטור במשך כמה שניות ואז נאלצת לצעוק על התובע: "סליחה, סליחה!! האדון יישב".
בר-טל מנסה להתקדם. "יש לכם תביעה ותביעה שכנגד. לאף אחד אין ראיות. אתם הגשתם תביעה שכנגד בלי שום הוכחה. בית המשפט לא יכול להחליט האם זה שווה כסף וכמה; האדון לא הציג קבלות. מנגד, יש כאן ראיה שמר מוצפי [מוועד הבית] נתן להם אישור להישאר עוד חודש וחצי". בר-טל פונה בשקט לתובע: "האדון מתפרץ שוב ושוב ושוב", וחוזרת לעניין: "אכן, הטענה הזאת לא נטענה במכתב ההתראה שלהם ובתביעה שכנגד. ייתכן שמר מוצפי יאשר וייתכן שלא.
"יש שתי אפשרויות לפתור את הסכסוך הזה. האחת: שתי התביעות יידחו. השנייה: נקיים דיון נוסף ונביא את מר מוצפי. אבל אני מציעה לכם, בהינתן שאין שום ראיות - לא לטענות על הנזקים, ולהראות לי סרטון זה לא ראיה. את השווי, את הכימות - בית המשפט לא צריך לנחש בעצמו. אם הייתם מביאים חוות דעת מה היה קודם ואיך היא הותירה את המבנה - אולי הייתי יכולה לפסוק. בית המשפט לא פוסק סכום כזה קלוט מהאוויר, ובעניין הזה אני מתייחסת לשני הצדדים".
הנתבע ממשיך להתווכח ובר-טל צריכה להסביר לו שוב: "בית המשפט לא יביא את הראיות בשביל הצדדין. האדון צריך להביא לי קבלה כמה הוא שילם על זה והאם זה היום במצב תקין. אני אולי לא מספיק ברורה. אני לא אפסוק לאדון על-פי חוות דעת שניתנות היום בדיעבד. אנחנו בבית משפט לתביעות קטנות, אנחנו בדרך כלל מקיימים דיון אחד. בהינתן שאף צד לא הביא ראיות" - הצדדים מתפרצים לדבריה ובר-טל משתיקה אותם - "בית המשפט הציע לכם הצעה וצריך לקבל את התשובה".
הנתבעים דוחים את ההצעה ובר-טל מבהירה שאם בדיון הבא לא יוצגו ראיות - התביעות יידחו. היא מורה לתובעים להכניס את המומחה מטעם הנתבעים ולוחצת שוב על התובע: "לפעמים כשמגישים חוות דעת, זה גורם הוצאות נוספות. לא בטוח שהן יוחזרו לאדוני, אם התביעה לא תתקבל. כדאי שהאדון ייצא לחמש דקות ויתייעץ עם אשתו".
הנתבעת מתפרצת וכעת בר-טל נכנעת. היא לא מנסה להשתיק אותה והאישה צועקת בהיסטריה, והתובע כמובן לא טומן את גרונו בצלחת. בר-טל מצליחה לדחוף כמה מילים לפני שהצדדים שוב צועקים. הפעם היא מרימה את קולה: "סליחה, סליחה! אני אמרתי משהו!". היא קובעת עוד דיון ומבהירה שתגביל אותו לחצי שעה בלבד, לאור הזמן הרב שהקדישה להם כעת. הנתבעת מודיעה ששיעור ההוצאות שנפסק לחובתם - 1,500 שקל - "אינו מקובל עלי", אבל בר-טל אינה מעירה לה.
השורה התחתונה: גם בית משפט לתביעות קטנות הוא בית משפט, ויש לשמור בו על לוחות זמנים סבירים ובמיוחד על תקינות ההליך וכבוד האכסניה. בר-טל בקיאה בפרטים ומנסה לקדם פשרות, אך התנהלותה בתיק השני הייתה רכה מדי. היה עליה להפסיק את הדיון ואף להזהיר שתקרא למשמר. אין להשלים עם התנהגות מבזה. יעילות: 8 מזג שיפוטי: 7 