אחרי השואה

חלוקה מקובלת, גם אם שטחית, של התנהגות העמים אל מול השואה מדברת על הרוצחים, משתפי הפעולה, העומדים מנגד וחסידי אומות העולם. הרוצחים היו הגרמנים; משתפי הפעולה היו מאות אלפים מבני כל המדינות הכבושות; העומדים מנגד היו מאות מיליונים באירופה הכבושה ומחוצה לה; וחסידי אומות העולם היו כ-25,000 במספר. את ההתנהגות של העומדים מנגד ניתן להבין על-רקע אירועי המלחמה. מדינות שלמות חששו מן הנאצים, ולאחרות היו משימות קיומיות דחופות מן המעלה הראשונה. אלו ואלו נזקקו לזמן לא-מועט כדי לגלות מה מתרחש במחנות הריכוז וההשמדה, לוודא שזוהי המציאות האיומה ולבחון מה ניתן לעשות. ומה שנכון לגבי מנהיגים ומערכות שלטון, נכון בקל וחומר לגבי אזרחים מן השורה, שחייהם-שלהם היו מוטלים על כף המאזניים. ההסברים, הצידוקים וההסברים הללו נעלמו לכל המאוחר ב-8 במאי 1945, יום כניעתה של גרמניה, ובמקרים רבים – חודשים לפני כן, כאשר הארצות הכבושות הלכו והשתחררו. במקביל, נחשפו מאז קיץ 1944 פשעיו של המשטר הנאצי בכלל ורצח העם היהודי בפרט. באביב 1945 כבר ידע כל העולם על אושוויץ וברגן-בלזן, על מיידנק ועל בוכנוולד. הגופות, תאי הגזים, הניצולים מזי הרעב, ערימות הרכוש השדוד – כל אלו הודפסו בעיתונים והוקרנו בבתי הקולנוע. כיצד התייחסו אז מדינות וממשלות אל העם היהודי? האם אז, כאשר הפחד מן הנאצים התפוגג והעובדות היו ברורות, הן התגייסו לעזרתו? ואם לא – מה זה אומר על התנהגותן בשנות השואה? האם הדבר מלמד שהמניע האמיתי לשתיקתן ולחוסר המעש שלהן היה אדישות ואולי אף שנאת יהודים? הבה ונבחן מספר דוגמאות.

שתיקתו של האפיפיור פיוס ה-12 בזמן השואה היא מן המפורסמות ומעוררת עד היום ויכוחים סוערים בין היסטוריונים. תומכיו טוענים, שהוא היה חייב להגן על הוותיקן – הן פיזית מפני כיבוש (בהתחשב בעובדה שהמקום היה מובלעת בתוך רומא הפשיסטית) והן דיפלומטית מפני רדיפת הכנסייה הקתולית ומאמיניה בשטחים הגרמניים. טענה נוספת היא, שהתערבות של פיוס ממילא לא הייתה משנה דבר. לטענות הללו יש תשובות רבות משקל, אך לא זה העניין הפעם. אנו עוסקים בשאלה מה עשה הוד קדושתו אחרי שאיטליה נכבשה, גרמניה קרסה, בניטו מוסוליני הוצא להורג ואדולף היטלר התאבד. הסוגיה המרכזית היא יחסו של הוותיקן לילדים היהודים שהוסתרו במנזרים ובכנסיות או נמסרו לידי משפחות נוצריות. גם על כך מתנהל ויכוח ארוך, עם דעות לכאן ולכאן. דעה מאוזנת הביע פרופ' מיכאל מארוס, מבכירי חוקרי השואה בצרפת, לפני 11 שנה בכתב-העת ההיסטורי החשוב "זמנים". מסקנתו הייתה, שהוותיקן הסתייג מהחזרת ילדים שכבר הוטבלו לנצרות, גם אם הוריהם או קרובי משפחה אחרים ניצלו; הוא סירב לתת הנחיות והותיר את ההחלטה בכל מקרה בידי הסמכות הכנסייתית המקומית. הוותיקן גם דחה את הבקשה לקבוע שלארגונים יהודיים כלשהם יש זכות משמורת על אותם ילדים, שוב קבע שיש לבחון כל מקרה לגופו והדגיש את הצורך בבחינת השאלה מבחינה תיאולוגית. המשמעות הייתה, שהמשפחות כפרטים והעם היהודי ככלל – על נציגיו השונים – נאלצו להיאבק על כל ילד וילדה. הכס הקדוש למעשה ניצל את ההזדמנות להמיר בכוח את דתם של הילדים ולהותיר אותם בידי מי שקיבלו אותם, בנסיבות האיומות ביותר, רק למשמרת כדי להציל את חייהם. וזה כאשר אין שום איום נאצי או פשיסטי, וזה כאשר ממדי השואה ידועים לכל. המסקנה היא, ששתיקתו של פיוס בזמן השואה נבעה לכל הפחות מאדישות ומרצון לעשות נפשות לכנסייה, תוך התעלמות מכל שיקול מוסרי ואנושי.

נעבור לזירה הכי חמה של 2018: פולין. אבל שוב, לא נדבר על הפולנים שרצחו יהודים ולא נדבר על הפולנים שהסגירו יהודים, כשם שלא נדבר על הפולנים שהצילו יהודים, ולא על הפולנים שהסתכלו בשוויון נפש על גטו ורשה הבוער. כן נדבר על גל הפוגרומים ששטף את פולין ב-1946, בשולי מלחמת האזרחים שהתחוללה בין הקומוניסטים לבין הדמוקרטים. הפוגרום הקשה ביותר והידוע ביותר, אבל ממש לא היחיד, התחולל בעיירה קְיֶלְצֶה ביולי של אותה שנה, כאשר אלפי פולנים רצחו 42 יהודים, ביניהם ילדים ניצולים ונשים הרות. נדבר גם על סוגיית הרכוש היהודי. אחד המניעים לעוינות שהובילה לפוגרומים, היה חששם של פולנים רבים שהניצולים – 380,000 מתוך 3 מיליון – ידרשו בחזרה את בתיהם, חנויותיהם ומוסדותיהם. ניצולים רבים תיארו את העין הרעה בה התקבלו מצד שכניהם, במיוחד אלו שבידיהם הפקידו רכוש וחפצי ערך. המשטר הקומוניסטי הלאים את הרכוש היהודי הנטוש כחלק ממדיניותו הכוללת, ונהנה מכך שלא היו בעלים או יורשים להם צריך היה לתת את הפיצוי המועט שניתן על ההלאמה. גם אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, פולין עומדת בסירובה להחזיר רכוש יהודי בצורה משמעותית. אכן קיימת בעיה סבוכה של הרכוש הפרטי: הוכחת הבעלות לפני המלחמה והידיים שעבר מאז, כולל הפרטה וקנייתו בתום לב בעשורים האחרונים. אך אין כל ספק בכך שאלפי בתי כנסת, בתי ספר, מקוואות, בתי קברות ומבני ציבור אחרים נותרו בידיים פולניות. רק קומץ מאותם נכסים הוחזרו, גם בשל מריבות פנים-יהודיות על השליטה בהם. מה כל זה אומר על ההתנהגות הפולנית בזמן השואה ואחריה, אותה התנהגות שהובילה לחוק השנוי במחלוקת שאימצה הממשלה הנוכחית? שגם מי שלא רצח ולא סייע ולא שמח, לא נמנע מליהנות מפירות הרצח. ושגם מי שבזמן אמת לא חשד ושלא שמע ולא ידע, לא נמנע מלרצוח את מי שניצל ולהמשיך להחזיק את הרכוש שנשדד.

בידי ממשלת הוד מלכותו היה המפתח להצלתם של רבבות יהודים לפני השואה, כאשר שלטה בארץ ישראל. חייבים לומר, כי בשנות ה-30 איש לא יכול היה לדעת על השמדת יהודי אירופה, כי אפילו הנאצים עוד לא החליטו על כך. אבל מצבם של יהודי גרמניה היה איום ונורא, ולאחר מכן זה היה מצבם של יהודי אוסטריה ולאחר מכן של יהודי צ'כוסלובקיה – וכל זה לפני 1 בספטמבר 1939. כידוע, בריטניה נעלה את שערי הארץ וממש לפני המלחמה הגבילה את העלייה ל-75,000 איש בחמש שנים ואסרה למכור קרקעות ליהודים. לזכותה של בריטניה יש לומר, שהיו לה שיקולים אסטרטגיים חשובים משלה לקראת המלחמה ובוודאי במהלכה. הבריטים ידעו שהיהודים יתמכו בהם בכל מצב, וביקשו לגייס את תמיכת הערבים – שהיו בהם לא מעט תומכי גרמניה. בריטניה הייתה נתונה במלחמת עולם על הישרדותה, ולא יכלה להפנות משאבים להצלת יהודים. היה מן ההיגיון בטענה שהיהודים יינצלו אם המלחמה תסתיים מהר ככל האפשר ואם כל המשאבים יוקדשו למטרה זו. ווינסטון צ'רצ'יל היה אוהד ותיק של הציונות ובוודאי מענקי האנושות, ואין לחשוד בו שהיה אדיש לרצח של מיליוני יהודים חפים מפשע. בריטניה קלטה בתחומה לפני המלחמה 80,000 פליטים יהודים, ובהם 10,000 ילדים. אפשר להתווכח על הפרטים של המדיניות הבריטית ועל המוסריות שלה, אם כי חייבים להודות שהיה בה היגיון – לכל הפחות מנקודת מבטה של לונדון. אבל שוב, מה קרה אחרי השואה, כאשר לא היה צריך את תמיכת הערבים מול גרמניה, וכאשר ממדי האסון היו ברורים? הממשלה התחלפה, וראש הממשלה קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין נעלו את שערי הארץ בצורה הדוקה כבעבר. אפשר שוב לטעון שהיה כאן שיקול אסטרטגי – הפעם מול ברית המועצות – אך אחרי 1945 כבר מדובר באטימות מוחלטת ובפשע מוסרי. הללו באו לידי ביטוי מובהק בגירוש המעפילים ניצולי השואה למחנות מעצר, ובוודאי בהחזרת מעפילי "יציאת אירופה" (אקסודוס) לגרמניה. בגלל מדיניותה, בריטניה שילמה את המחיר: היא איבדה את ארץ ישראל בצורה משפילה. בשנות ה-50 ניסו יורשיהם של קורבנות שואה לקבל כספים שהופקדו בבנקים בבריטניה. התשובה הייתה שמדובר ברכוש אויב. העובדה שיהודי הונגריה, רומניה ובולגריה – המדינות הרלוונטיות העיקריות – נרצחו בהמוניהם, לא הזיזה לפקידים בווייטהול. ברוב המקרים הרכוש נותר בידי הבריטים והמסמכים הושמדו בלא להותיר עקבות.

פרשת הבנקים השווייצריים, שהייתה לי הזכות לחשוף ב-1995, עסקה בגורלם של מיליארדי דולרים (בערכים ריאליים) שהפקידו בבנקים יהודים שמאוחר יותר נרצחו בידי הגרמנים. במרכזה עמד סירובם של הבנקים למסור מידע כלשהו, שלא לומר את הכסף, לידי היורשים בשנות ה-50, תוך שהם מציבים בפניהם מכשולים ביורוקרטיים בלתי עבירים בדמות דרישה לתעודות פטירה וצווי ירושה. בזמן המלחמה שימשה שווייץ כולה כבנקאי ומלבין הכספים של גרמניה. הדבר בלט במיוחד בהסכמתה לקבל מאות טונות של זהב ששדדו הגרמנים מהבנקים המרכזיים במדינות הכבושות, והמרתו למטבע קשה בו השתמשה ברלין לרכישת מזון וחומרי גלם. שווייץ אומנם טענה שעשתה זאת כדי להבטיח את שלומה-שלה – והגרמנים אכן לא נגעו בה לרעה – אבל הסחר נמשך עד השבועות האחרונים של המלחמה, כאשר היטלר לא הצליח לשלוט אפילו בארצו שלו. ומה אנו למדים מן היחס לניצולים וליורשים לאחר המלחמה, כאשר השוויייצרים – הן הבנקאים והן ממשלתם – התעלמו לחלוטין מן הנסיבות ועשו הכל כדי ליטול לעצמם את רכוש הקורבנות? שכל מה שעניין אותם היה הכסף והזהב והרווחים – ושזה היה שיקול מרכזי, ואולי השיקול המרכזי, גם בשנות המלחמה. מוסר? צדק? יושר? הצחקתם אותם.

הנה דוגמה לכך שאפשר היה להתנהג גם אחרת. ממשלו של פרנקלין דלאנו רוזוולט מנע כניסת מהגרים יהודים לפני המלחמה ופליטים יהודים במהלכה, בתירוצים שנעו בין מגוחכים ("זה יגביר את האנטישמיות") לבין כוזבים ("אין ספינות פנויות"). באפריל 1943 – ממש במקביל למרד גטו ורשה – התכנסה בברמודה ועידה בינלאומית בנושא הפליטים היהודים; וושינגטון ולונדון סיכמו בחשאי מראש שהן יכשילו אותה. היה צורך בלחץ אדיר של שר האוצר היהודי, הנרי מורגנטאו, עד שרוזוולט הקים בינואר 1944 את הוועד לענייני פליטים, שזמן רב התקשה לפעול, אך הצליח להציל בהמשך השנה 200,000 מיהודי הונגריה. לאחר המלחמה נקט ממשלו של הארי טרומן גישה שונה, אם כי גם הוא לא הסיר את המגבלות, ורק 30,000 פליטי שואה הורשו להיכנס לארה"ב. עם זאת, כוחות הכיבוש האמריקניים בגרמניה סייעו לפליטים היהודים הרבה יותר מאשר עמיתיהם הבריטים. הממשל דרש מבריטניה לקלוט 100,000 פליטים בארץ ישראל. והחשוב ביותר: בניגוד לעמדתו של משרד החוץ, טרומן תמך בהקמת המדינה והכיר בישראל רבע שעה אחרי ההכרזה בתל אביב. ארצות הברית לא הפכה להיות סניף של ההסתדרות הציונית וגם לה היו אינטרסים משלה, אך היא בהחלט הפגינה אמפתיה והבנה מעשיות לגורלם של הקורבנות – וזה הרבה יותר ממה שעשו רוב מדינות העולם.