מסכת ערכים

כן, ערכים. ולא, אני לא חושב שהשתגעתי. יום העצמאות הוא תמיד זמן טוב לחגוג בצדק את ההישגים של ישראל כמדינה ושלנו כישראלים, ובוודאי בתאריך עגול כמו שבעה עשורים לקיומה. לצד זאת, יום הולדת הוא מועד ראוי לחשבון נפש, זמן מתאים להסתכל מה עשינו ובעיקר מה עלינו לעשות בעתיד כדי להיות טובים יותר. לטעמי, מהחגיגות נעדר בצורה די משמעותית מקומם של ערכים. נפלא לראות את המטוסים והספינות, מרגש ללכת בעקבות ראשוני המדינה, אחרים יטפחו בהנאה על בטנם. הכל טוב ויפה, באמת. אבל איפה הסיבות העמוקות יותר לכך שאנחנו כאן? איפה מה שאמור לתת לנו את היתרון על פני מאות מיליוני שכנים עוינים? איפה ההסברים לכך שאנחנו מוכנים לשלוח את ילדינו לצבא ולסכן את חייהם? איפה הנימוק לזה שפיגועים לא משאירים אותנו במקלט? ובקיצור: איפה הערכים? הנה הסולם האישי שלי, רשימת העקרונות שחייבים להיות נר לרגלנו כדי לתת לנו עוד הרבה עשורים של ביטחון ושגשוג.

"בארץ ישראל קם העם היהודי... הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". אלו הן ההתחלה והליבה של מגילת עצמאות. ישראל היא מדינה יהודית, וזוהי הסיבה היחידה לקיומה. אם היא איננה יהודית – אין לנו מה לחפש כאן. בלי הטעמת הערך הזה, לא יבינו ילדינו ולא נבין אנחנו מדוע יש לשאת בכל הנטל הכבד הכרוך בישיבה במדינה הקטנה הזאת ובהגנה עליה. מה זה "יהודית"? על שאלה זו יש תשובות רבות ולגיטימיות. הבעיה היא, שכמעט איש אינו נותן אותן. בתי הספר הפכו ממוסדות חינוך לשמרטפים ולבתי חרושת לציונים. המקצועות הערכיים ביותר, אלו שנותנים את הקשר לארץ ולמדינה, צומקו במקרה הטוב ונעלמו במקרה הגרוע: תנ"ך, היסטוריה, אזרחות, גאוגרפיה, ספרות. תלמיד ישראלי חייב לדעת מתמטיקה, שהמעשיות שלה לחלק ניכר מאיתנו היא אפסית, אבל לא חייב לדעת על תקופת השופטים, על פעולות התגמול, על הפרדת הרשויות, על המאפיינים של הגולן ועל נתן אלתרמן. זהו סדר עדיפות מעוות, שמחירו עלול להיות כבד מנשוא. האשמה איננה מוטלת רק על בתי הספר. כמה ערכים יש בעיתונים? בטלוויזיה? באפליקציות? בשיחות ליל שבת? באתרי אינטרנט? לרוב – משהו בין כלום לבין שום דבר. אם זה לא מביא רייטינג, זה לא מעניין. כי מי זאת לאה גולדברג מול קים קרדשיאן, ומה זה ים המלח מול חופי תאילנד, והרעב בירושלים הנצורה נסוג מפני מאסטר שף. אני לא תמים ולא מתחסד; גם אני לא הייתי רוצה שהתקשורת ובתי הספר ייראו כמו בברית המועצות וכמו מחנות ל"חינוך מחדש" בסין של מאו. אבל אנחנו הגענו לקיצוניות השנייה: "ציונות" היא מה שמאמן מטיף לשחקניו לפני משחק כדורגל, "ערך" זה שער הדולר, "תנ"ך" הוא עניין לדוסים, "היסטוריה" זה מה שקורה כאשר כדורסלן ישראלי מגיע ל-NBA. את זה חייבים לשנות, כל אחד בביתו וגם המדינה כולה.

2,000 עמודי פרוטוקול, עשרות עדויות ו-42 עמודים של פסק דין – והשופט המחוזי יונה אטדגי סבור שעדיין רב הנסתר על הנגלה בפרשה סבוכה של תרמית סביב דירה ומשכנתה. "הפרשייה הנדונה כאן" – כתב בפסק דינו שפורסם לפני עשרה ימים – "הורתה בחטא, וכל מהלכה רצוף מכשולים ותהיות". וכאשר צוללים לעומק פסק הדין, מגלים שיש לאטדגי עסק עם חתימה מזויפת, קבלה במרמה של מאות אלפי שקלים ועדויות שקר. הקורא מן השורה מצפה, שבסוף פסק הדין יורה אטדגי להעביר אותו למשטרה, כדי שתפתח בחקירה נגד המעורבים. אבל אין הוראה כזאת, כשם שלא תמצאו אותה כמעט באף פסק דין אזרחי בו מגיע בית המשפט למסקנות פליליות. מדוע? כי המשטרה לא עושה כלום עם הפניות כאלה וכי השופטים כבר קיבלו רמזים די ברורים להימנע מכך. התוצאה היא, שרמאים לכל היותר מפסידים כסף – סיכון שרבים מהם מוכנים לקחת. זה מצביע על בעיה עמוקה בהרבה: שקרנות שפשתה בחברה הישראלית. בצד המוסרי שלה נעסוק בהמשך; כאן נשאל מה על בתי המשפט לעשות כדי להבטיח את הערך הבסיסי של אמירת אמת, בלעדיו אין קיום לשום חברה. והתשובה היא: לדאוג לכך ששקרנים וזייפנים ורמאים ייענשו. ראוי לתקן את החוק ולקבוע, כי בית המשפט חייב להעביר למשטרה פסקי דין המגלים חשד סביר לפלילים, וזו חייבת לפתוח בחקירה על בסיס החומר שבתיק. חשד כזה יכול לעלות גם במסגרת הסכסוך וגם במסגרת ההתנהלות – למשל, אם עד שיקר בצורה בוטה ומכוונת, או אם הוגש לבית המשפט מסמך מזויף. במקרים קיצוניים במיוחד יש מקום לנקוט הליכים גם כלפי נאשמים שעדויותיהם מתבררות כשקר גמור, ששיבשו הליכים ושהטרידו עדים; התגוננות מפני עבירה פלילית אחת, אינה מצדיקה ביצוע עבירה פלילית אחרת שאף עלולה להיות חמורה יותר. מערכת המשפט חייבת להגן על עצמה ועלינו, ולהבטיח שככל האפשר – תיאמר בה האמת. בלי זה, המשפט איננו משפט, הצדק אינו נעשה והאנרכיה חוגגת.

הערך של אמירת האמת צריך כמובן להיות מוטמע הרבה לפני בית המשפט. זה צריך להתחיל מגיל אפס, פשוטו כמשמעו. ילדים לומדים לדבר מכוח השמיעה, ולכן המילים שהם שומעים הן בעלות חשיבות רבה. וכאשר הם מתחילים להבין – מה שאנחנו אומרים להם ומה שאנחנו עושים מולם, מגבש במידה רבה את ערכיהם ותפישות עולמם. לכך יש להוסיף, ששקרנות פוגעת גם במי שאומר את השקרים ומתרגל אליהם. בקיצור: אם נחכה לגיל העשרה או אפילו לגיל עשר או אפילו לגיל חמש – זה עלול להיות מאוחר מדי. הילדים צריכים ללמוד, שגם אם האמת כואבת – היא עדיפה על השקר; שהעונש על שקר עלול להיות חמור יותר מאשר על המעשה שאותו הוא נועד להסתיר. המסר חייב להיות: עשית משהו פסול? עדיף שתגיד את האמת מאשר שאני אגלה שבנוסף לכל גם שיקרת. ואגב, זו בדיוק הגישה הקיימת בבית המשפט: הודאה מביאה להקלה בעונש, הכחשה שקרית תגרום להחמרתו. הגישה הזאת צריכה להיות נחלת הורים ומורים כאחד, ולפניה צריך לבוא חינוך חיובי לאמירת אמת. רוצים חברה בריאה ומתוקנת? כאן זה מתחיל.

לצד אמירת האמת, שלטון החוק הוא הבסיס החיוני למניעת אנרכיה. אנחנו רגילים להזכיר את המונח הזה בהקשרים "גדולים", כמו שחיתות שלטונית או נושאי צבא וביטחון, אבל הוא מתחיל – ולעיתים הרבה יותר משמעותי – בחיים הכי יום-יומיים שלנו. למשל במדרכות: לא לחנות עליהן ולא לנסוע עליהן. או בניקיון: לא לזרוק פסולת ברשות הרבים. או בבריאות: לא לעשן במקומות ציבוריים. אני בטוח שלכל אחד מאיתנו יש עוד הרבה דוגמאות. כדי שחיינו יהיו חיים, כדי שלא נגיע למצב של "איש את רעהו חיים בְּלָעוֹ", עלינו לכבד את החוקים החלים על כל אחד מאיתנו, ולא לראות בהם המלצה בלבד, או משהו שנסוג מפני הנוחות הרגעית שלנו. זה עניין של היגיון פשוט: אם כל אחד יחליט ש"רק הפעם" ו"רק לרגע" הוא מפר חוק זה או אחר – התוצאה היא תוהו ובוהו מוחלט, עד כדי סכנה לחיי אדם. וגם כאן, כמו בנושאים רבים אחרים, כל אחד מאיתנו יכול וצריך וחייב לעשות את הדרוש. ועוד הערה בנושא זה: שלטון החוק והפיכתם של עבריינים לידוענים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. תארו לעצמכם שמשה קצב היה רוצה להתראיין בכל הערוצים; הייתה קמה זעקה איומה. אבל אהוד אולמרט מקבל מסך ומיקרופון כאוות נפשו, כולל כדי להפיץ שקרים והכפשות לכל עבר. וזה למרות שמבחינה ציבורית (ואני מדגיש: ציבורית בלבד!) שוחד חמור יותר מאשר אונס, כי הוא פוגע בציבור כולו ולא בקורבן בודד. כנ"ל לגבי טיפוסים כמו עבריין המס אייל גולן והמשתמטת הזייפנית בר רפאלי. נכון שיש מועד כלשהו בו העבירה מתיישנת והמחיר שולם, אבל אצלנו יש נטייה לשכוח מהר מאוד עבירות צווארון לבן, למרות פגיעתן הרוחבית הקשה בכולנו. עלינו לעשות סוויץ' בכל צורת החשיבה שלנו ולהעביר מסר ברור: מי שפוגע בנו – ייפגע בחזרה.

צדקה, עזרה לזולת, ביקור חולים, ניחום אבלים, שמחת חתן וכלה – כל אלו טבועים עמוק בדנ"א של העם היהודי. זה בכלל לא קשור לדת: אנחנו רואים חילוניים מובהקים שתורמים סכומי עתק לצדקה, באים ללוויות, מושיטים יד לזקן שמתקשה ללכת. גמילות חסדים היא דבק שמחבר בעלי השקפות מנוגדות ומקרב בין הקצוות, וזה מעבר לחשיבות המיידית שלה מבחינתו של הנזקק לה. כפרטים וככלל, עלינו להוקיר את גומלי החסדים לכל סוגיהם ובעיקר להצטרף לשורותיהם, איש-איש כפי יכולתו וראות עיניו. זה לא חייב להיות בכסף. לעזור להוריד עגלת תינוק מהאוטובוס, להחזיר ארנק שנמצא ברחוב, להעביר לכתובת הנכונה מכתב שהגיע אלינו, לתת לנכה מקום באוטובוס. יש אינספור דרכים שכולנו נתקלים בהן על כל צעד ושעל. עוד חיוך, עוד מילה טובה, עוד עזרה קטנה – והחיים של כולנו יהיו הרבה יותר נעימים.