לכי, רצפי את הים

עלמא ישנה עתה לבד בבית שתכננה בעבר עם בן זוגה תמיר בתקווה לחיות בו עם שני ילדיהם כמשפחה מאושרת. אך תקופת האושר הסתיימה מוקדם מהמצופה. תמיר עזב את הבית כי לא עמד במתח שנוצר בעקבות האוטיזם של לוטם. אך מה הרוויח, חושבת עלמא בכעס, הרי שום דבר לא השתנה ורק כאב הלב גדל. ומלבד זאת, יחסיהם של בני הזוג, שחוו בעבר אהבה ואושר, מתפתלים, גם הם, במרחב לא בהיר. הם לא ביחד אבל גם לא לחוד כי, מלבד הקשר הווירטואלי הרציף, הם עדיין נפגשים פה ושם, פיזית, תרתי משמע, ומקנאים זה לזה, בלהט. והעיקר - תמיר לא מסוגל להגיע לידי החלטה וההווה הלא ברור מעורר בעלמא תקווה ומועקה (עמ' 55). וכך היא חושבת ואומרת בסוף אחת מפגישותיה עם איילת, אמו של תמיר, פמיניסטית וחוקרת מגדר: "ריחמתי עליה ועל אבא שלו ההולכים ומזדקנים, על שההרסנות הזאת, ההדדית, טובה בעיניהם מהכרה בצעדים נחרצים שאולי אין מהם חזרה - פרידה סופית או חזרה הביתה - אבל יש בהם פתח לתקווה חדשה, לחיים חדשים. עם לוטם, כמובן. הוא לא הולך לשום מקום. "אני אגיד לך בכנות, איילת," אמרתי בטון מהודק לפני שסגרה את דלת המכונית, "אני מחכה להחלטה של הבן שלך. גם אני אוהבת אותו ורוצה אותו בחזרה בבית, ודווקא בגלל זה אני לא מוכנה ללחוץ עליו. אבל גם הוא יודע שיש לזה גבולות. לא נוכל להמשיך ככה לאורך זמן".". (עמ' 56).

המשך הספר יראה שדבריה אלה של עלמא, בנוגע למצבה האישי, תקפים גם לגבי המצב הלאומי. כמה זמן תוכל עוד עלמא בר לחכות לבן זוגה האהוב תמיר שאינו יכול להגיע להחלטה, לחזור אליה או להיפרד סופית, בגלל פצע שלעולם לא יגליד? חוסר החלטיות ודריכה במקום, סכסוך שרק מנוהל אך לא נפתר, מתח ביטחוני ללא הסדר ברור, גבולות שאינם גבולות, מצב מדאיג, אומלל, נפיץ ומדמם, עד מתי אפשר יהיה לחיות כך, בין לבין, לא פה ולא שם. כל הצדדים הנוגעים בדבר מפסידים, נדרשים לקרבנות, משלמים מחיר דמים. אזרחי המדינה זקוקים להווה, כאן ועכשיו, לא רק להבטחות עמומות בדבר העתיד. החלטות אמיצות תחלצנה את יושבי האזור מתקיעות רבת שנים. זהו אחד ממסרי הספר, ואולי המרכזי שבהם. ועלמא, מודעת היטב לסכנה. קשיי מעברה משינה לעירות רצופים במטפורות מדאיגות נוספות: משהו כופת אותה כמו בכותונת משוגעים, חלום בלהות קובר אותה כצמח בתוך האדמה, גל עומד להטביע אותה. משפט קצר, שנבלע בתיאור ההתעוררות, "ריר שקוף שנזל מפה פעור אל לחי ונספג בכרית", יזכיר, מאוחר יותר, את תיאורי החתול מורקה שנזרק בידי ילדים מקומה שלישית, הזיל "קצף לבן מהפה" (עמ' 171) כשנחת על הקרקע, וסיים את חייו ב"כתם חום של ריר שנזל מלועו הפתוח" (עמ' 173). וכך יהיה קשור החתול המת גם אל עלמא וגם אל מתילדה יולנדה, הסבתא שתאמץ לה ושתלווה אותה אל מותה. משמעות מהופכת תהיה לחוטי הריר שיופיעו בהמוניהם, מיליונים, כתופעה חד-פעמית, מאוחר יותר, באוסטרליה, כנושאי חיים, ביצים של עכביש (עמ' 255). המונולוג הפנימי של עלמא, ששותה את תה הבוקר ומתכוננת ליציאה, מגלה לקורא את התרעומת שיש לה כנגד עוד אהוב, אלי, די אקראי, שגם הוא נס ממנה. לעלמא ולתמיר יש, כאמור, עוד בת, רננה, שברחה מהבית, מלאת זעם על האופן שבו מנהלים הוריה את חייהם שנתקעו. ועתה היא מטיילת באוסטרליה, והחרות (הכפויה, במידה מסוימת) שהיא נהנית ממנה, למרות הכל, כמו מנוגדת לבית הסוהר שבו כלואים אביה, אמה ואחיה. לוטם שבוי בבית כלא פנימי וחיצוני, תמיר שבוי בחוסר יכולתו להחליט, עלמא מתחבטת ומתייסרת אך מנהלת בכל זאת חיים עצמאיים, יצירתיים ואף מעט והרפתקניים, המתאפשרים לה הודות לאופיה הלא נכנע ולמקצועה כפרופ' לספרות באוניברסיטה. אט אט ממשיך ומתוודע הקורא דרך זרם התודעה של עלמא אל עולמה שהתנפץ ואל האופן שבו היא מנסה להדביק את השברים ולמצוא שוב את הבגדים הספוגים בריחה המיוחד שלה. בטיול רגלי לבית הקברות בשכונתה, היא מגיעה אל שביל לוחיות המתכת שנקבעו בו כדי לציין תאריכים חשובים בתולדות העיר. עלמא נוקבת בתאריכים ומצמידה אותם אל אירועי חייה הפרטיים כמו גם אל אירועים לאומיים הנוגעים בהם, וכך למשל, נישואי הוריה, לידתה ב-1970, פגישתה עם תמיר במסגרת הצבא, נישואיה, לידת ילדיה, רצח רבין, פציעת אחיה בפעולה צבאית. הפצעים הפרטיים כרוכים בפצעים הלאומיים. מסריו הפוליטיים והחברתיים של הרומן, יודגשו בקצוות הפרומים של רקמת עלילותיו, כפי שעוד יתברר בהמשך. אי-הבהירות המזיקה, המרעילה והמכרסמת בביתה של עלמא, המשמשת כראי לאי הבהירות של המצב הלאומי, התחילה עוד מוקדם ביותר, בילדותה, בבית הוריה: "הרבה דברים לא ידענו אז על עצמנו, אלא בחוש. אני ידעתי רק שהרצפה בביתנו אינה יציבה כל יום, שאני מהלכת עליה בזהירות ובחשש שמא תקרוס אל עצמה ותשאב אותי מטה, מפני כובדם של דברים לא ברורים הנישאים כל העת באוויר הבית, ושוקעים בו כל העת. הייתי ילדה קטנה. הייתה בחיי אי-בהירות שלא היה לה פשר. נשאתי אותה על גופי כמו שנושאים חבורות לא נראות או כיסים מלאים סימני שאלה." (עמ' 33-34). מאחורי שמה הנדיר של הגיבורה, עלמא ("עולם" בארמית ובערבית, "נשמה" בספרדית), שצריך להיכתב בעצם על"מא, מסתתרים ראשי תיבות של שני שמות חיילים בני משפחה שנפלו במלחמות ישראל. עלמא מחקה את המרכאות הכפולות משמה כדי, מן הסתם, לנסות ולהשתחרר מכובדו של העבר. ועל מה בדיוק לא דיברו בבית, מה הסתירו, הילדה לא יכלה לדעת. ואי הבהירות של אז כמו אי-הבהירות של היום מרעילה את חייהם של אנשים פרטיים ואומות שלמות. העדר משפחה ענפה, מלבד חוג מצומצם, כל אותן דמויות רפאים שנעלמו, השתיקה המעיקה, הרוגז הכבוש שלפעמים מתפרץ, כל זה מוסיף להכביד על עלמא שמחליטה פתאום למצוא לה סבתא. כבר בילדותה קינאה בילדים שסבתא ריחנית הייתה מחבקת ומפנקת אותם, כמו סבתא נלי את בת שבע, חברת הילדות שלה שהיא כמו אחות תאומה. ובת שבע, שרק עלמא קוראת לה שבע, מתכננת לנסוע בקיץ לאיידהו, למפגש עם חברי אגודת המבוכים: "עד לקצה העולם היא רוצה לנסוע רק כדי להסתובב כמו עכבר מורעל בתוך מבוך? במקום ליישר קו עם החיים, שבע מסתבכת במבוכים. כבר כמה שנים היא חברה באגודה בינלאומית שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן בשם דה לבירינט סוסאייטי - בהתחלה הייתי בטוחה שהיא מתבדחת - משלמת להם דמי חבר, מקבלת עידכונים, וכל זה. בא לה להיות קצת בארץ הפלאות. ופתאום הבנתי. כל כך הרבה נכבשנו וטולטלנו בידה של האקראיות, אני ושבע, כל כך הרבה דברים קרו לנו, והנה, מה שאנחנו רוצות כל כך זה לִרצות. פשוט לרצות. לרצות שעוד דברים יקרו לנו, להחזיר את השליטה על הדברים שקורים לנו, לזנב בהווה, להשאיר את העתיד הלא ברור מחוץ לתמונה - כבר היינו העבר. ופתאום גמלה בי ההחלטה ביתר שאת: שבע שתעשה מה שהיא רוצה. אני אמצא לי סבתא. לא ידעתי איך. איך מוצאים סבתא? ועלתה שמחה בלבי. לא את כל הדברים השבורים בעולמי אני יכולה לאחות או לתקן, אבל אולי את זה כן." (עמ' 59). האם הקשר עם אישה בסוף חייה יקל על פרופ' בר, באמצעיתם? האם יימחק הים המפריד בין עלמא למתילדה יולנדה כדי ששתיהן תוכלנה לאמץ זו את זו? בסוגיה זו עוסק החלק השני של הספר, אבן הים, המתאר את פגישותיהן של עלמא ומתילדה יולנדה, שגם היא מרגישה מאוד לבד, בלי משפחה, למרות שבצרפת יושב בנה היחיד, מוריס. מתילדה יולנדה, גם היא בעלת שם כפול, גם היא אוהבת ים וקשורה לחתולתה, גם היא מספרת על חיים לא קלים שבהם התמודדה עם קשיים בחירוף נפש ובחריקת שיניים. וגם לה היו שלושה גברים בחייה, כמו לעלמא, בדרגת חשיבות שונה. כמו עלמא (עמ' 231), גם היא מצעירה, מתקטנת וחוזרת שוב לילדותה, כשהיא מביטה במראה (עמ' 159-160). עלמא ומתילדה יולנדה שונות מאוד מבחינת גילן, מוצאן ותנאי חייהן, אך שתיהן פמיניסיטיות בדרכן, חזקות ולא מוותרות, אם כי מתילדה יולנדה, המתגלית אל עלמא בסוף חייה, שקועה לא מעט במרירות ובדכדוך. כמו ברומן הקודם שלה, הוטל מלטה, גם כאן, עדנה שמש מעמתת גיבורים מדורות שונים, ובהם כאלה המלווים את המבוגרים מהם אל מותם. וצעירים אלה, המתבוננים בקודמיהם, יודעים לתאר את רגעיהם האחרונים של הגוססים מתוך תודעתם שלהם עצמם, כמו נכנסו אל תוך גופם ונפשם. מתיאור ארוך ופואטי (וכאלה נמצאים גם ברומן הוטל מלטה), בסגנונה הייחודי של עדנה שמש, המשתרע על-פני כעמוד וחצי, אצטט רק את סופו: "מתילדה התרוממה ממיטתה השקועה במים הצמיגים להגיע שוב, עוד פעם אחת, את ידה העכשווית, בידה האלוהית. וכשנוגעה אצבע באצבע התרגשה הצדפה ורחשה, מעלה קצף עכור על סביבותיה. לאט פערה את לועה, עד שנחשפו לנגד עיניה המשתאות של מתילדה יולנדה אין סוף מדוריה המתנחשלים במים ומעמקיה המבעיתים, השחורים מִשְּׁ-" (עמ' 160). המילה שנקטעה ממחישה את הצהרתה החוזרת ונשנית של מתילדה יולנדה אל עלמא בדבר החיים שמפסיקים תמיד באמצע הסיפור. מאידך-גיסא, הקצף העכור שמעלה הצדפה, גלגולה של מתילדה המתה, מזכיר את הריר של עלמא המתעוררת משנתה, בתחילת הרומן (עלמא התעוררה, מתילדה שקעה בשינה ממנה לא מתעוררים עוד), כמו גם את ריר מותו של מורקה החתול. כל היצורים כולם מאוחדים במותם העתידי, המסומן על-ידי אותו ריר שקוף או כהה. אך בני-האדם לא הסיקו עדיין את המסקנות המתבקשות ולא פתחו את סוגרי לבם. זהו אחד ממסריו של הספר, היוצא וצועק נגד אדישות, אטימות והסתגרות.

החלק השלישי של הרומן, הים ביני ובינךְ, מתאר את נסיעתה של עלמא לכנס של נשות ספרות מארצות הים התיכון במנזר במרסיי. עוד במטוס היא פוגשת באישה ערביה עצמאית ותוססת, מכפר בגליל, רווקה הנושקת ל-40, וָּפָאא חכים, המגדירה את עצמה "ערביה-מוסלמית-פלשתינית-ישראלית". על-רקע תיאורי מרסיי הצבעונית, יתפתחו יחסיהן של שתי הישראליות אל מבוי סתום. מטפורה נוספת למצב הפוליטי? עדנה שמש מאמינה, על-אף הכל, בהפוך על הפוך, שהסכסוך פתיר, וזהו עוד מסר ממסרי הספר. עוד מהמטוס קיים מין מתח סמוי על שליטה בטריטוריות: ניכוס מקום ישיבה במרחב המוגבל בשמיים שממשיך גם לחדר הצר שהוקצה לשתיהן במנזר. עלמא חוששת שהנוסעת החדשה, רחבת הגוף, תפריע לה להתרווח במושבה במטוס ותגזול ממנה את נוחיות הטיסה. ובחדר במנזר, שנועד לשתיים, היא נהנית בתחילה, לפני בואה של ופאא, משליטה מוחלטת בטריטוריה הקטנה שלה, מפרטיות נוחה ומשקט מרגיע. הכנס במרסיי מיועד לנשות ספרות מארצות הים התיכון. והים שמפריד בין עלמא לבתה רננה מפריד, מסיבות אחרות, גם בינה לבין ופאא, שפירוש שמה הוא "נאמנות". נאמנות למי ולמה. כל אחת מהנשים סוחבת אתה משקעים ומטענים, פרטיים ולאומיים, ועל אף אווירת האחווה הנשית, על-אף הידידות בין עלמא וופאא שנדמה שתופסת תאוצה, גלי הים מתגבהים.

החלק הרביעי והאחרון, הים אותו הים, מדבר בגבר האחר בחייה של עלמא, אלי. כמו תמיר, גם הוא הדביק לעצמו שם בדוי, כדי לנסות ולהשתחרר מסורגי שמו האמתי. כמו לעלמא, גם אליו צמודה חיית מחמד, אך פחות בנלית, איגואנה. ועל פרשת האהבים הלא שגרתית בין אלי לעלמא, קראו בעצמכם. כיצד תיגמר? האם ידמה גורלו של אלי לגורל האיגואנה, אשפית הסוואה, הסגורה בכלוב שממנו היא מגיחה לעיתים? האם לא משקפים חייה של האיגואנה את חייו של אלי? האם לא מהווים בעלי החיים בספר תמונת ראי של גיבוריו? קצוותיו הפרומים של הרומן מזמינים את הקוראים לפרוץ את מסגרת עינם המצומצמת ולהביט במבט רחב ונדיב יותר על הסכסוך האינסופי, שמרעיל את חייהם ואת חיי שכניהם. הרומן מסתיים בלי "סוף טוב" או "סוף רע", בלי סוף בכלל, כמו במציאות הישראלית הנמשכת של סכסוך בלתי פתור, המשפיע על כל מישורי החיים. גיבוריו הראשיים של הרומן קוראים כולם ספרים, כותבים, מתבוננים, מתעדים, מנציחים, חלקם במעין כפייתיות. עלמא היא מרצה לספרות, כותבת מאמרים ומחקרים, צלמת חובבת. לעולם לא תצא בלי מצלמתה שאותה היא מכנה בכינוי חיבה - הקיקלופית. תמיר הוא עיתונאי חוקר. מתילדה יולנדה מזמינה מתנדבת כדי לספר לה בפרוטרוט את סיפור חייה, את גרסתה האישית, על כל פנים, שמתנגשת בגרסתו של בנה. וזה, מוריס, מקצועו הוא לחסל מזיקים שמאיימים להשמיד ספריות שלמות בחורים שהם מחוררים בדפים. אלי קורא שירים בהתלהבות. ואיילת, אמו של תמיר, היא, כאמור, חוקרת מגדר. ספרה החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, הוא רומן רצוף אירועים טרגיים, אך מתובל בהומור ואהבת חיים בריאה, על אנשים הכלואים בסורגים, שחלק קטן מהם לא יוכל לצאת לחרות וחלק גדול יותר מנסה לשבור את הקונכייה, לפרוץ את גבולות המטוס, המנזר, המבוך, המבוי, ולהמריא. לעשות חיים, במובן המקובל ובמובן המילולי. ספר מעורר מחשבות, מעשיר, מומלץ מאוד. קישור לטעימה מהרומן באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד קישור לראיון עם עדנה שמש בתוכנית הרדיו של זוהר נוי, "סופרים, ספרים ומה שביניהם", ברדיו קס"ם, 106 אפאם, 28/03/2018