עידן האינסטנט

אני לא שותה קפה, אבל שמעתי שקפה טורקי הרבה יותר טוב מקפה נמס. אני כן יודע, שצ'ולנט (חמין) צריך לעמוד על הפלטה כל ליל השבת כדי שיהיה במיטבו למחרת לפני הצהריים. ואין מה להשוות את הטעם של "מנה חמה" לזה של תבשיל פסטה טרי. יש עוד הרבה דוגמאות כאלו, שהמשותף להן: לא כל דבר כדאי לעשות באופן מיידי, כאן ועכשיו. יש דברים שצריכים לקחת את הזמן שלהם – ולא רק במטבח. יש מקומות בהם צריך להמתין בסבלנות, לבדוק את העובדות, לאסוף את המידע, לבחון את ההשלכות – ואז לפעול. בשביל כל זה צריך זמן, לפעמים לא מעט זמן. הבעיה היא, שאנחנו חיים בעידן של אינסטנט, המוגבר כמובן בידי אמצעי התקשורת המודרניים. כולם רוצים להיות מחוברים כל הזמן, לדעת כל דבר בשנייה בה הוא מתרחש או לכל המאוחר שנייה לאחר מכן, לספר לחבר'ה אחרי דקה ולנהל דיון אחרי דקותיים. אם מישהו לא עונה מיד לטלפון – אנחנו מחייגים שוב ושוב, או נכנסים לתבהלה שמא קרה לו משהו. אם אנחנו לא יכולים לספר בו במקום את מה שנודע לנו, אנחנו תולשים את שערות ראשינו. זוהי התנהלות בעייתית במישור הבין-אישי, והיא עלולה להיות הרסנית במישור הציבורי. הנה כמה דוגמאות.

בנימין נתניהו שמע משהו על שריקות בוז של אוהדי סכנין בעת דקת הדומייה לזכר קרבנות האסון בנחל צפית, ומיהר לצייץ גינוי. מנהיג אחראי היה מבקש לבדוק עם מפקד כוח השיטור במגרש האם כך היה, מחכה למידע מדויק ואז מגיב. אבל זו לא הדרך של נתניהו, ויש לו מורה מצוין: דונלד טראמפ. הציוצים של נשיא ארה"ב ידועים היטב, ויש הטוענים – ידועים לשמצה. הוא רואה משהו בטלוויזיה, קורא משהו באינטרנט – ויורה. משהו מרגיז אותו – הוא מפציץ. מישהו לא מוצא חן בעיניו – הוא יורד עליו. בא לו רעיון – הוא משדר אותו לכל העולם כאילו מדובר במדיניות מחייבת. מנחם בגין היה מגדולי הנואמים בתולדות המדינה. עשרות שנים הוא הסתפק לכל היותר בדף קטן ועליו ראשי פרקים. אבל כאשר נבחר לראשות הממשלה, החל בגין לכתוב את נאומיו המדיניים ונצמד לטקסט הכתוב. עכשיו לכל מילה שלי יש משמעות – הסביר, וכמובן צדק לגמרי. יורשו הנוכחי לא טורח לוודא את העובדות, אלא מתבטא בצורה שגויה, חסרת אחריות ולעיתים מתסיסה. ועל היושב בבית הלבן באמת שלא צריך לומר עוד שום דבר. מהם רואים ולומדים פוליטיקאים אחרים, והתוצאה היא מנהיגות רדודה, חסרת אחריות ורודפת כותרות, ההולכת ומאבדת את אמון הציבור. וזה עלול להוביל לאסון הגדול ביותר: לאובדן אמון בשיטה הדמוקרטית עצמה, והכל כדי לזרוק 280 תווים במקום לחכות כמה דקות ולפעול בשיקול דעת.

ל"ג בעומר הוא ראש השנה לקמיעות ולאמונות הטפלות, וגם חגם הגדול ביותר של הנוכלים למיניהם המציעים ישועות ונחמות, ניסים ונפלאות – אם רק תקנו את המוצרים הקדושים שהם מוכרים לכם. נר ממערת רשב"י ושמן מקבר רשב"י (או להפך), כסף לחוגגים ומשקאות ללומדים (או להפך) – ותבריאו ותתחתנו ותתפרנסו ותזכו בלוטו. הגל האדיר הזה – שעתיד לחזור אלינו לקראת הימים הנוראים – הוא תוצאה של אותו עידן אינסטנט. למה לטרוח ולתקן את המידות, אם אפשר לשלוח צ'ק? למה לעמול על חזרה בתשובה, אם הוראת קבע מעניקה פטור? למה לחפש עבודה ולהתמיד בה, אם כמה שטרות מביאים לאותה תוצאה? "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", אנו אומרים בשיא תפילות ראש השנה ויום הכיפורים – אבל השלישי הרבה יותר קל מהשניים הראשונים. שיהיה ברור: לכל אלו אין דבר וחצי דבר עם היהדות, עם המוסר שלה ועם ההלכה שלה. צדקה היא מעשה נעלה, אבל לא קיצור דרך. זכותם של צדיקים יכולה לסייע למי שצובר זכויות משל עצמו, לא לבוא במקומן. כל חשיבה אחרת, היא עבודת אלילים. ומי שנוטל כסף, הוא הגזלן האולטימטיבי שאפילו יום הכיפורים אינו מכפר לו. אבל לא נורא – הוא יקנה נר וידליק שמן (או להפך).

כבר ציטטתי כמה פעמים את דבריו של השופט מישאל חשין, אבל הם כל כך יפים ורלוונטיים – שהנה הם שוב: "על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא, קורא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה, ובעומדו לפני בית המשפט ועתירה פגומה בידו, מבקש אותו מתדיין כי תינתן ארכה בידו לתקון את אשר עיוול. מנהג חדש הוא שבא למדינה, ואני לא אסכים לחיות בו". אם היה חשין מתייחס כיום לתחום התביעות הייצוגיות, הוא לא היה צריך לומר שהדברים הם על דרך ההפלגה. זהו תיאור מציאותי לחלוטין, ללא כל הגזמה. אמש ראה עורך דין פלוני תחקיר על אחוזי השומן בגבינה – והבוקר הוא מגיש תביעה ייצוגית. הבוקר ראה עורך דין אלמוני ידיעה על ירידה בשער מניה – ובצהריים הוא אץ-רץ לבית המשפט. בצהריים ישמע עורך דין פלמוני על עיכוב בטיסה – ומיד יחפש נוסע שאותו ייצג בתביעה שכבר נכתבת. התוצאה היא כמובן תביעות מוקדמות ופגומות, שלעיתים אין להן יסוד ולעיתים הן מתארות מציאות חלקית בלבד. ואז מבקשים התובעים לתקן את התביעות, ומשאבים רבים – של בית המשפט ושל הנתבעים – מתבזבזים בהתמודדות עם כתבי טענות שלא היו עוברים מבחן בשנה א' בפקולטה למשפטים. הגיע הזמן לשים לזה סוף, והדרך היא ברורה: הוצאות כבדות. מי שמגיש ייצוגית בלי הכנה, בלי ידע, בלי עובדות – שישלם, ובגדול.

גם בתקשורת יש יותר ויותר תופעות של אינסטנט. התחרות בין אמצעי התקשורת השונים, ובמיוחד בין אתרי האינטרנט, מולידה את הרצון לפרסם ראשון – ויהי מה. הדיוק נדחק למקום השני, והתוצאה היא שהעניין לציבור נדחק למקום השלישי, והאמת – למקום הרביעי. ואז אתם מקבלים כותרות: "בלעדי", "לפני כולם" – גם אם מדובר רק ביכולת לעשות העתק-הדבק יותר מהר. את אלו הפועלים כך אני מכנה "עיתונאי גרבר", על שם מזון התינוקות המרוסק והממותק שמוכנס בכפית הישר לפה. אני רואה מקרים בהם הודעות לעיתונות מועתקות כלשונן, כאשר כל התוספת של העיתונאי היא בדמות שמו – כאילו הוא באמת כתב אותן. זה בולט במיוחד בתחום המשפטי: לא טורחים לקרוא את המסמכים, לא מוודאים האם המידע מלא ומדויק, לא שואלים אפילו האם התביעה באמת הוגשה. הצד השני מנצל זאת היטב, וכך אני מקבל דרך קבע הודעות של יחצ"נים ודוברים (כולל של משרדי ממשלה וגופים ציבוריים אחרים) המציגים הליכים משפטיים בצורה חלקית ואף מעוותת. ולעומת זאת, פסקי דין חשובים אינם מסוקרים, כי איש אינו מכין עבור העיתונאים תמציות, ולקרוא אותם בעצמם זה קצת יותר מדי. ואחר כך התקשורת מתפלאת שלא מאמינים לה.

לבסוף – ענייני דיומא, בין יציאת מצרים בפסח למתן תורה בשבועות. לכאורה, אפילו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ניסה לפעול בדרך האינסטנט: לקחת מאות אלפי עבדים, שגם אבותיהם ואבות-אבותיהם היו עבדים, ולהפוך אותם לעם עצמאי שייכנס לארצו בתוך שנה; ולקחת מיליונים שגדלו בתרבות המצרית האלילית, ולהכשיר אותם בתוך שבעה שבועות לקבל את התורה שבמרכזה האמונה באל אחד בלתי-מוחשי. הניסיון הזה נכשל בענק: חטא העגל ואחריו חטא המרגלים הובילו ל-40 שנות נדודים במדבר, ורק הדור הבא נכנס לארץ ישראל. האם הקב"ה לא ידע שזה מה שיהיה? ודאי שהוא ידע, אבל הבחירה החופשית ניתנת לכל אדם ולכל עם. בני ישראל יכלו לבחור שלא לעבוד לעגל ושלא לקבל את דברי ההסתה של המרגלים, וכל ההיסטוריה שלנו הייתה נראית אחרת. ועוד: דומה שהקב"ה רצה להראות לאותו דור – ולכל הדורות הבאים – שאין קיצורי דרך, שאין "מנה חמה" ביצירתו של עם, שאכן אי-אפשר להפוך בתוך כמה שבועות עבדים ללוחמים ועובדי פסלים ליראי שמים. כדאי שכולנו נזכור ונפנים את הלקח הזה.