הפרטים הם שיכריעו

"כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים" – אומר המלאך למלך כוזר באחד המשפטים הידועים ביותר שכתב ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי. על דונלד טראמפ והסכם הגרעין עם אירן אפשר לומר "כוונתך רצויה, מעשיך רצויים, הסבריך בעייתיים". הסכם הגרעין היה ונותר איום ונורא. הוא מעניק לאירן את האפשרות חסרת המגבלות לפתח טילים לטווח ארוך, ורק דוחה את הקץ בנוגע לפיתוח הנשק הגרעיני. בתמורה, כמו שאמר טראמפ בצדק, קיבל משטר האייתולות הרבה מיליארדי דולרים, וגם עסקות כלכליות המעניקות לו את הבסיס ארוך הטווח למימון הפרת זכויות האדם, הטרור והתוקפנות עליהם הוא מתבסס. ההסכם הזה לא היה צריך להיחתם. משנחתם ההסכם, ארה"ב מחויבת אליו. ההסכם הוא בין מדינות, לא בין ממשלות. לאורך המו"מ בין ישראל למצרים בשנות ה-70 ריחפה באוויר השאלה, מה יקרה אחרי אנואר סאדאת – כי מדינות בלתי דמוקרטיות אינן מכירות בעקרון המשכיות השלטון וכל שליט עושה מה שבא לו. אסור שזה יהיה המצב במדינות בעלות משטר תקין. אם ארה"ב מבטלת היום את ההסכם עם אירן, היא יכולה לבטל מחר את הסכם הסיוע הצבאי לישראל. טראמפ נימק את הפרישה מההסכם בכך שהוא "רקוב", "מביך" ושאר מחמאות. זו העובדה הנכונה, אבל זה לא הנימוק הנכון. חשיפת הארכיון הגרעיני האירני בידי המוסד נתנה לטראמפ שתי הצדקות מצוינות לנסיגה מההסכם: הוא התבסס על מרמה והאירנים לא קיימו אותו. על מרמה – משום שהאירנים טענו שאין להם כוונה לפתח נשק גרעיני. על הפרה – משום שאירן לא קיימה את חובתה למסור בדצמבר 2015 דיווח מקיף על תוכניתה הגרעינית. זה היה צריך להיות הנימוק.

מבקריו של טראמפ טוענים, שאין לו תוכנית חילופית להסכם הגרעין. לא נכון. יש לו והוא הציג אותה: חזרה לעיצומים שקדמו להסכם במטרה להכריח את טהרן לשוב לשולחן המו"מ כדי להשיג הסכם חדש. האירנים לא מוכנים לכך ("הייתי נוהג כמותם", העיר טראמפ), אבל יש סיכוי שהם יחשבו שוב אם וכאשר העיצומים יאיימו על עצם הישרדותו של המשטר. המצב הכלכלי באירן גרוע ובשלוש השנים שחלפו מאז החתימה על ההסכם לא הרגישו התושבים שיפור של ממש. השחיתות נותרה בעינה, תקציב הביטחון רק גדל, ההשקעות הזרות אינן מתורגמות לרווחה חברתית. רבבות אירנים יצאו לרחובות בתחילת השנה – מספר קטן ביחס ל-80 מיליון אזרחי המדינה, אך תופעה רבת משמעות במדינה המדכאת באכזריות כל גילוי של אופוזיציה. עיצומים של ממש ירעו עוד יותר את המצב. ההיסטוריה הקרובה והרחוקה מלמדת שמשטרים מתמוטטים מבפנים, בעיקר בשל שילוב של שחיתות ומצוקה. זה מה שהפיל באירן עצמה את משטרו של השאה, זה מה שהפיל את הגוש הקומוניסטי. בטווח הבינוני והרחוק, זוהי תוכנית ב' של טראמפ: או שהעיצומים יביאו את האייתולות לחשב מסלול מחדש, או שהאזרחים יפילו אותם. אפשר להתווכח עד כמה זה מציאותי – הטלת העיצומים היא עסק מסובך מאוד (ראו במאמר הסמוך) – אבל אי-אפשר לומר שאין תוכנית חילופית.

כמו תמיד, אלוהים נמצא בפרטים. אלו עיצומים בדיוק יוטלו? האם ממשל טראמפ ישים על הכוונת בצורה אישית בכירים באירן? האם הם יחולו רק על חברות אמריקניות? האם הם יחולו על כל חברה בעולם שתעשה עסקים עם אירן ושתידרש לבחור בין אירן לבין ארה"ב? מתי הם יתחילו? ומה לגבי עסקים קיימים? האם הם יוטלו רק על מי ומה שקשורים לתוכניות הגרעין והטילים? או שמא על כל סוג של פעילות עסקית מול אירן? מה יהיה דינם של רוכשי נפט מאירן? מדובר על מאות ואולי אלפי פרטים ושאלות אליהם צריך להתייחס. ממשל טראמפ איננו ידוע בעבודת המטה הסדורה שלו, בלשון המעטה, והנשיא לא נתן אפילו קווים כלליים פרט לכך שאלו יהיו "העיצומים החזקים ביותר" – ואצל טראמפ כל דבר הוא "ביותר". הממשל גם צריך להחליט ברמה האסטרטגית האם הוא מוכן להתעמת עם מדינות אחרות כדי לאכוף את העיצומים – החל בבעלות ברית קרובות כמו גרמניה וכלה במדינות בעייתיות כמו רוסיה וטורקיה. ולא מדובר בשאלות טכניות, אלא בלב-ליבו של הצעד. בלי עיצומים ממשיים וכואבים, אירן גם תוכל לפתח פצצה וטילים וגם לא תשלם מחיר כלכלי.

טראמפ הציג ארבעה נושאים שמבחינת ארה"ב צריכים לעמוד במוקד של הסכם חדש: הנשק הגרעיני, תוכנית הטילים, התמיכה בטרור והחתרנות. כולם נושאים חשובים ביותר, אבל רק את שני הראשונים אפשר לקשור לעסקת הגרעין. למה הדבר דומה? לאדם הרוצה לרכוש דירה, ודורש מהמוכר לשפץ את האמבטיה ולהרחיב את הסלון, וגם למכור לו את מכוניתו. הבעייתיות בדרישות הללו איננה רק במישור ההגיוני – להסכם הגרעין מכניסים מה שנוגע לגרעין; דברים אחרים עושים בנפרד – אלא גם ברמת ההיתכנות שלהם. לדרוש מאירן להפסיק את תמיכתה בטרור ואת חתרנותה במזרח התיכון, פירושו של דבר לדרוש ממנה להפסיק את הפצת המהפכה – וזהו עקרון יסוד של המשטר החומייניסטי. הגרעין והטילים הם אמצעים להשגת מטרה זו, למענה מוכנה אירן להקריב הרבה מאוד חיי אדם והרבה מאוד ברווחת תושביה. אולי זה מופרע, אבל זהו סדר העדיפויות שלה בארבעת העשורים האחרונים. מי שרוצה שאירן תפסיק את הטרור והחתרנות, רוצה שהיא תשנה לחלוטין את אופיה. הלוואי שזה יקרה, אבל הסיכוי להגיע לכך במו"מ עם המשטר הנוכחי איננו אפסי; הוא בלתי קיים. לכן, מו"מ מחודש על הגרעין צריך לעסוק בפצצה ובדרכים לשיגורה. בשאר צריך לטפל בנפרד: להילחם בצורה נחושה בטרור, להכות את שלוחיה של אירן, להיאבק מולה בסוריה. אם ארה"ב עומדת על העיקרון הצודק לפיו אין מנהלים מו"מ עם טרוריסטים, ודאי שאין מנהלים מו"מ על טרור עם מדינות טרור. ובפרפראזה על דבריו של דוד בן-גוריון על הספר הלבן: להילחם באירן כאילו אין הסכם, ולקיים את ההסכם כאילו לא נלחמים בה.

תומכי ההסכם מדגישים שבעלות בריתה של ארה"ב – בריטניה, גרמניה וצרפת – מתנגדות לפרישתה ממנו והודיעו שידבקו בו. אכן מדינות חשובות שיכולות להקהות במידה זו או אחרת את עוקצם של העיצומים האמריקניים. אבל הן אינן בעלות בריתה היחידות של וושינגטון. סעודיה, מצרים וכמובן-ישראל – בעלות הברית החשובות ביותר שלה במזרח התיכון – היו ונותרו מאוחדות בהתנגדותן הנחרצת להסכם הגרעין. ואלו הן המדינות שהושפעו ומושפעות ויושפעו בצורה הישירה ביותר מהתנהלותו של משטר הטרור בטהרן. ההתנהלות האירופית מול אירן מזכירה בצורה מבהילה את זו של שנות ה-30 מול גרמניה הנאצית. זוהי פייסנות-פחדנות, חוסר רצון להתעמת המוביל לעצימת עיניים בפני העובדות. במובן מסוים, אירן גרועה עוד יותר מאותה גרמניה: זוהי המדינה היחידה בעולם, המצהירה בגלוי על שאיפתה להשמיד מדינה אחרת. היטלר דיבר על השמדת היהודים, אירן מדברת על השמדת מדינת היהודים. היטלר עשה, אירן רוצה לעשות. להיטלר לא היה נשק גרעיני, אירן חותרת אליו. אירופה אינה חשה בסכנה האירנית המיידית ואיננה מבינה, שהטרור איתו היא מתמודדת בשנים האחרונות יונק במישרין מהמהפכה החומייניסטית. לא משנה אם זה דאעש או אל-קאעידה, חמאס או חיזבאללה; זוהי אותה תפיסה קנאית ולפיה האיסלאם נמצא במלחמת השמד עם הנצרות. בנוגע להסכם הגרעין ישנו גם מרכיב של עצלנות, של חוסר רצון לפתוח מחדש את העסקה, וכמובן – חוסר נכונות להודות שהיא הייתה שגויה ושהאירנים עבדו בעיניים על כולם. את כל זה צריך להסביר לאירופים, גם אם נדמה יהיה שמדברים אל הקיר. אולי בסוף משהו יחדור.

אמצעי התקשורת המרכזיים בארה"ב, המתעבים את טראמפ, יצאו כמובן נגד החלטתו. טראמפ נותן להם לא מעט סיבות לשנוא אותו: הבריונות המילולית שלו, יחסו המחפיר לנשים, התוהו ובוהו בממשלו, שקריו הבוטים, הפרשה הרוסית. וזה לצד העובדה שהתקשורת ברובה ליברלית ואינה מסוגלת לסבול את תפיסות העולם השמרניות של טראמפ. תוסיפו לכך שטראמפ מנפץ את ההישג הגדול ביותר בו התהדר ממשל אובמה בתחום החוץ – ותקבלו מתכון מושלם לביקורת מקיר לקיר. מצב דומה קיים אצלנו. אמצעי התקשורת המרכזיים מתנגדים לבנימין נתניהו (בהגדרה עדינה) ומתקשים להחמיא לו גם כשזה מגיע ולהסכים איתו גם כשהוא צודק. בזמן ממשל אובמה שמענו קולות בכי ונהי על הקרע בין ירושלים לוושינגטון. ואילו כאשר הממשל הנוכחי מאמץ לחלוטין את עמדתו של נתניהו בנושא הביטחוני החשוב ביותר לקיומנו – לא תשמעו כמעט אף מילה אחת של פרגון. מה שעושה התקשורת האמריקנית הוא עסק שלה ושל צרכניה. אותי מטריד מה שקורה אצלנו, מה שמלמד על הטיה אישית ופוליטית כה קיצונית, עד שאפילו הסוגיות הקיומיות שלנו נסוגות מפניה. זו לא עיתונאות; זו פנקסנות.