דונלד טראמפ גנב את הכותרות ליוסף שפירא, אך עדיין ראוי להפנות את תשומת הלב לכמה נקודות מרכזיות העולות מהדוח השנתי שפרסם אתמול (יום ג', 8.5.18) מבקר המדינה. המשטרה. שפירא לא אומר זאת במפורש, אבל הדוגמאות שהוא מביא מלמדות זאת חד-משמעית: המשטרה מדליפה בצורה שיטתית מחקירות. הוא גם מצביע על מה שיודעים כל הכתבים המחוברים לווטסאפ של דוברות המשטרה: היא מפיצה לתקשורת תמונות וסרטונים של חומרי ראיות, החל מכלי נשק וסמים שנתפסו ועד לזירות פשע. מישהו חושב שזה ישנה משהו? מה פתאום. הרי הדוח גם מראה כיצד המשטרה והפרקליטות - ליתר דיוק גיא ניר ושי ניצן - שמו פס על פסקי דין של בית המשפט העליון בנוגע לשמירת ראיות, אז למה שיתייחסו למבקר המדינה שלא יכול לעשות להם דבר? והתקשורת כמובן לא תאמר כלום; היא הרי הנהנית העיקרית מההתנהלות המופקרת הזאת. הרבנים. כאדם דתי לא ידעתי כיצד לאכול את הפרקים על המועצות הדתיות ורבני הערים. מצד אחד, חשתי גועל ובושה. מצד שני, קשה לומר שממש הופתעתי. רק תזכורת: שפירא מראה כיצד מועצות דתיות רבות אינן מתפקדות, ומצביע על רבני ערים שנהגו בצורה הגובלת בפלילים ולכל הפחות בצורה המבזה אותם ואת מעמדם, בעיקר בנושאים כספיים וגם באירועים שהתקרבו לאלימות ולניצול לרעה של כוח המשרה. תחושות הגועל והבושה ברורות, אבל למה לא ממש הופתעתי? משום שהרבנות הממלכתית הפכה במידה רבה לעסק פוליטי-עדתי, והיא נראית בדיוק כמו כל עסק פוליטי-עדתי. נפתלי בנט ודוד אזולאי לא טיפלו ברבנים הסוררים, כי כל טיפול כזה מכניס אותם לקן צרעות. הרבנים הראשיים דוד לאו ויצחק יוסף לא עשו דבר, כי הרי גם הם תוצר של דילים דוחים. הרבנים האמיתיים, פוסקי ההלכה ומורי הדרך, דמויות מופת מוסריות ואישיות - הם מזמן לא נמצאים בשירות הציבורי. כספי ציבור. שלושה מן הפרקים המשמעותיים ביותר בדוח עוסקים בחברת עמידר, במפעל הפיס ובקרן הקיימת. המשותף להם: ארגונים המתקיימים מכספי ציבור. ועוד דבר משותף: מנהלים בעבר ובהווה שעשו בארגונים ובכספיהם כאילו מדובר באחוזות פרטיות שלהם. בעצם, קבלו תיקון: אם זה היה הכסף שלהם, הם היו מתנהגים בצורה הרבה יותר אחראית וחסכונית. מה מאפשר לעוזי דיין להתנהל במפעל הפיס כאילו מדובר בעסק השייך לו? מה אפשר למאיר שפיגלר להעביר מיליונים לפארק אריאל שרון ולהפר את חוקי התכנון? מה אפשר ליצחק לקס וראובן קפלן לחלק משרות בעמידר לחבריהם ולקנות לעצמם חשיפה תקשורתית? מה שקרוי באנגלית OPM - דהיינו other people's money. זה כסף של מישהו אחר, של בעלים שאיש אינו רואה אותם ושאיש אינו חייב להם דין וחשבון. אין אסיפה כללית אמיתית שתפקח, אין רשות רגולטורית שתציב דרישות, אין דין משמעתי שיעניש. בקיצור: לית דין ולית דיין (למעט עוזי דיין). למצב הזה יש פתרון מערכתי אחד: להפריט את הגופים הללו, או לכל הפחות להטיל עליהם את החובות המוטלות על כל חברה ציבורית. הרי הם שייכים לכולנו, והם מגלגלים הרבה יותר כסף מאחר חברות שמגייסות כמה מיליונים ומיד מחויבות בפרסום דוחות ודיווחים מיידיים ועמידה בעשרות כללים של ניהול. זה לא ימנע שחיתות, אבל זה לפחות יקשה עליה בצורה רצינית. ועוד הערה: לפחות חלק מן הממצאים עליהם מצביע שפירא בגופים אלו, נראים לכאורה כעבירות פליליות - הפרת אמונים בתאגיד, רישום כוזב במסמכי תאגיד, חוק התקציב ועוד. משונה שהוא לא העביר אף אחד מהם ליועץ המשפטי לממשלה. שומרי הסף. מספרים לנו שיועצים משפטיים, מנהלי כספים, חשבים ומבקרים פנימיים הם אנשים מקצועיים וחסרי פניות, הניצבים כחומה בצורה בפני פוליטיקאים אינטרסנטיים ואף מושחתים. ייתכן שזה נכון, אבל הדוח הנוכחי מצביע על כמה מקרים בהם שומרי הסף הפכו לנוטלי הכף: הם לא מנעו את ההתנהלות הפסולה אלא נטלו בה חלק. כך למשל היועץ המשפטי של אוניברסיטת בר-אילן ומנהל הכספים של האוניברסיטה הפתוחה, שדאגו לרפד את כיסיהם במיליונים שלא הגיעו להם. במקרים אחרים, שומרי הסף התגלו כחסרי יכולת או רצון למנוע שימוש מופקר בכספי ציבור. זה כמובן לא אומר שמדובר בתופעה רוחבית. מותר לקוות, שהביקורת מצביעה על המקרים יוצאי הדופן. זה כן אומר, שלא צריך ללכת בצורה אוטומטית שבי אחרי המילים "שומרי הסף" ולצאת מתוך הנחה שהם תמיד בסדר ושכל האחרים תמיד לא בסדר. המסתננים. שני פרקים הקדיש שפירא למסתננים ולמר גורלם: כמה קשה להם לקבל רשיונות עבודה, אין להם טיפול רפואי הולם, הם נדחקים בתורים לבקשת מקלט. אין אצלו מילה וחצי מילה על מר גורלם של תושבי אילת ודרום תל אביב, שרבבות מסתננים השתלטו על שכונות מגוריהם ויצרו מוקדים של אלימות ומצוקה. דומה ששפירא יודע בדיוק מה רוצה התקשורת והוא נותן לה את זה, ולא בפעם הראשונה. החובות. לפחות 55 מיליארד שקל - אלו החובות של אזרחים, חברות ומוסדות למדינה. קרוב לוודאי שהסכום גבוה יותר, משום שכמו בהרבה סעיפים במאזן המדינה - גם רישום זה הוא חלקי. סכום אדיר, שאפילו גבייה של חלק ממנו הייתה מאפשרת או להוריד מיסים או להעניק הרבה יותר שירותים חיוניים. אבל המדינה אינה עושה דבר כדי לגבות אותם. לא ברור למה; שפירא מציין את העובדה בלי לתת את ההסברים. אולי זו עצלות, אולי מעדיפים לחפש את המטבע מתחת לפנס ולגבות ממי שממילא משלמים. יש לי רעיון: לצאת במבצע גבייה בו היחידות הגובות יוכלו לשמור לעצמן 10% ממה שיגבו. שימו לב, שאנחנו מדברים על חובות חלוטים, כך שאין סכנה שרשות המיסים או הביטוח הלאומי או רשות מקרקעי ישראל יתלבשו על אזרחים תמימים. מובן שיש לקבוע כללים ברורים - איך גובים, מי גובה, כמה תשלומים, איזה חלק מהחוב וכן הלאה - אך העיקרון צריך להיות כזה, שיעודד את המנהלים ואת העובדים לצאת ולהביא לנו את הכסף שלנו. התקשורת הקנויה. הדוח על עמידר חושף, כמעט בדרך אגב, כיצד חברה ממשלתית זו קנתה פרסומים אוהדים בתקשורת: תכנים ממומנים בעיתון ששמו לא נמסר (הניחוש שלי: ידיעות אחרונות), אירועים בערוץ המוזיקה, והשיא - ראיון עם יואב גלנט בערוץ 2. זה השיא, כי מתברר שבישראל של המאה ה-21 חברה ממשלתית יכולה לקנות בערוץ מסחר זמן אוויר עבור השר הממונה עליה, ואיש לא יטרח לספר לצופים שהם רואים תשדיר תעמולה - לא החברה, לא השר ובוודאי שלא הערוץ. הגיע הזמן לחקיקה שתחייב את אמצעי התקשורת לאבחן בין תכנים מערכתיים לבין תכנים פרסומיים. הכללים הקיימים כיום הם רק של מועצת העיתונות, ולכן אין להם שום משמעות. מדובר בהגנה בסיסית ביותר על הצרכן: בדיוק כמו שזכותו לדעת האם מדובר בממרח שוקולד או בממרח בטעם שוקולד, זכותו לדעת האם מדובר בתקשורת או בפרסומת.