המחזה שכתבה הצעירה הסרבית הוא כה ייחודי ובעל איכות כה שונה מהרגיל, עד שעלה בארץ בשל כך בשלוש הפקות שונות האחת מרעותה. ההצגה עלתה בבית צבי בהפקה נועזת שלא תשכח, כמו-כן בסטודיו יורם לוינשטיין, וכעת, בסטודיו ניסן נתיב. הבימאי המנוסה והמשובח ניר ארז בחר להיצמד למחזה המקורי, בניגוד להפקות הקודמות שכל אחת הייתה שונה בסגנונה מהמקור. ניר ארז, בהיצמדו לריאליה של המחזה, העלה עם קאסט שחקנים צעיר, רבגוני ורענן את שלושת הסיפורים המתרחשים בו-זמנית בשלוש ערים בעולם: הראשון בפראג, השני בסידני, אוסטרליה, והשלישי בלוס אנג'לס. בראשון, בפראג, שני אחים המשתדלים להרוויח את לחמם מהופעות ריקוד בקברט בפראג, מתייסרים מגעגועים לבית, כשהאחד (תמיר גינזבורג התוסס) מנסה לראות את האור בקצה המנהרה, והצעיר (גל זר אביב הרגיש, המעורר רחמים ביסוריו), מתכוננים לצאת בערב השנה החדשה למועדון, כשלפתע מגיעה אליהם בחורה סקסית ומתוקה (נטע גולד) שהאח הבכור זימן על-מנת שתפיג את צערו של אחיו הקטן שארוסתו אנה, כה חסרה לו. מתברר בהמשך, שהארוסה נישאה בינתיים לאדם אמיד במולדת, היא בהריון, וזכתה להיות מגישה בטלוויזיה (מה שמפליא את גיבורי הסיפור השני, שמעלים זכרונות מהבית, ותמהים כיצד בחורה כה חלולה ושטחית, זכתה בתפקיד כה חשוב בטלוויזיה...) הדיאלוגים בין השניים מהווים אתגר לשחקנים ברגישות שהם מדגימים. באותו ערב סילבסטר, בעיר סידני, אמורים לחגוג שני זוגות חברים (דיאנה גולבי והדר גלזינגר) הגולים מבלגרד שטופת המלחמה. לזוג המארח (טסי מאיר ובר לוי) יש תינוק, המעצבן את אביו הצעיר שכלל לא רצה בו. לעיני הצופים נחשפת מערכת של יחסים זוגיים וחבריים המושתתים על צביעות, בוגדנות ושקר. האומללות של כולם מחזקת את התחושה שרק בבית, במולדת, היה טוב, למרות הכל. בלוס אנג'לס, על-רקע מוזיקה קצבית (שעיצב רן בגנו) מהמסיבה בה הם מצויים, נפגשים בחדר צדדי בחור ובחורה זרים איש לרעותו (אביחי בלחסן ולין אשרוב), כשלפתע מגיח לחדר בחור בן 18, חמום מוח ואלים (שליו גלבר), מעליב את הבחורה ומאיים לאנוס אותה - והריב בין שני הבחורים מסתיים בקרשנדו בהפתעה טרגית. את המחזה מסיימת כאפילוג דמותה של אנה, שהיא הארוסה מהסיפור הראשון והמוזכרת בשאר הסיפורים, ובכך מהווה את החוט המקשר בין שלושת הסיפורים. כך נראה שכל הגולים מהווים חלקים מאותו פאזל שהתפרק בעטיה של המלחמה. תרגומה העכשווי והרענן של עינת ברנובסקי מעניק למתרחש תחושה מאוד אותנטית ועכשווית, ומחייה תקופה שהיתה, אך חוזרת ונשנית בכל העולם, במקומות בהם מתרחשות מלחמות דמים, כאלו הגורמות לנדידת העמים ולהתערבלות, כמו שקרה לאחר התמוטטות מגדל בבל, כשאלוהים בלל את כל העמים. בימויו של ניר ארז, כשלעזרו השחקן גל זר אביב, מוקפד ומהודק, והשחקנים הצעירים חיים את הטרגדיה הבלגרדית כמו היו חלק ממנה. הכוריאוגרפיה לקטעי הריקוד הקצביים שעיצב תמיר גינזבורג, העניקו רגעי אור ושמחה לסיפורים הלא מדי שמחים שהם חלק טבעי ממצב שכזה. את התאורה המשובחת עיצב אורי רובינשטיין, ואת קטעי קרבות הבמה המשכנעים עיצבה אירינה שולמן. את התפאורה הרב שימושית ותכליתית עיצבה דלית ענבר, ועל התלבושות הססגוניות - יעל סקידלסקי. הצגה המוכיחה שהאימרה "ראיתי כבר את המחזה הזה" - היא מיותרת לחלוטין וחסרת משמעות. כי כל הפקה היא יצירה בפני עצמה. כך גם שלושת הפקות "הטרילוגיה הבלגרדית" - כל אחת היא סיפור שונה בפני עצמו וחוויה נפרדת ומרתקת.