שושלות מוסלמיות שלטו בירושלים במשך מאות שנים, כולל ברציפות מ-1517 עד 1917. אף אחת מהן לא הפכה את ירושלים לבירתה. היא אפילו לא הייתה בירת המחוז; מעמד זה הוענק לרמלה ומאוחר יותר לדמשק, בעוד ירושלים היא עיירה זניחה ומוזנחת. לעומת זאת, לעם היהודי היא הייתה הבירה – לרוב לבדה, זמן-מה לצד יזרעאל ושומרון – במשך מאות שנים. גם כאשר ירושלים לא הייתה הבירה המדינית וגם כאשר לא הייתה הבירה הרוחנית, היא נותרה הבת הבכורה הבלתי-מעורערת. זוהי הסיבה אותה אנחנו חייבים לשאת בגאון: חזרנו לירושלים, איחדנו אותה ולא ניפרד ממנה. וכפי שאמר חיים ויצמן לפקיד בריטי, שדחה את הצעתו הרטורית להחליף את לונדון בפריז: ירושלים הייתה שלנו כאשר לונדון הייתה ביצה אחת גדולה. או כפי שאמר בנימין ד'יזרעאלי לחבר פרלמנט שלעג למוצאו היהודי: אבותי היו כהנים במקדש שלמה כאשר אבותיו של החבר הנכבד היו פראים ביערות. ההיסטוריה היא הצדקה שאין טובה ממנה במאבקי ההווה. תקראו את מגילת העצמאות: כל החלק הראשון שלה הוא שיעור מקוצר בהיסטוריה של העם היהודי ובזיקתו לארץ ישראל. בלי החלק הזה, אי-אפשר להגיע לפסקה המכריזה על הקמת המדינה. בלי החלק הזה, אין כל ערך להבטחות השלום והשוויון המופיעות בחלק השני של המגילה, אותו חלק שכל כך אוהבים לצטט כיום. הזיקה שלנו לירושלים היא בדיוק אותו הדבר.

אז מה נעשה עם הדרישה הפלשתינית להפוך את ירושלים לבירת מדינתם העתידית? הפתרון פשוט ביותר: יש ירושלים שאיננה ירושלים. לא כל שכונה פלשתינית שצורפה לעיר בשל סיבה ביורוקרטית זו או אחרת, היא באמת חלק מירושלים. לא ניתן אפילו סנטימטר אחד מהשכונות היהודיות, וכדאי לכולם להפסיק לחלום על איזשהו פיצול בעיר העתיקה. כן אפשר לתת שכונות פלשתיניות שאינן חלק אינטגרלי מהעיר. מבחינת הפלשתינים זו ירושלים, והם יוכלו להגיד שזוהי בירתם. זוהי לכאורה חלוקה של ירושלים, אבל רק לכאורה. הזיקה והדמוגרפיה צריכים להיות חזקים יותר מההגדרות הטכניות. וכך יהיו שתי ערים: ירושלים הישראלית, אל-קודס הפלשתינית. אם הפלשתינים לא יסכימו – בעיה שלהם.

מאז כבשו הרומאים את ירושלים בשנת 70 לספירה, לא היה בה חופש דתי כמו זה ששורר ב-51 השנים האחרונות. בני כל הדתות יכולים לגשת למקומות הקדושים (ביוצא מן הכלל אחד שתכף נדבר עליו), לעומת דחיקת רגלי היהודים תחת הירדנים, דחיקת רגלי המוסלמים תחת הנוצרים ודחיקת רגלי הנוצרים תחת המוסלמים. זוהי התשובה המוחצת לאלו שרצו לבנאם את העיר: לא צריך, אנחנו עושים עבודה מצוינת. היוצא מן הכלל הוא כמובן הר-הבית כאשר מדובר ביהודים. זהו מצב מטורף: רק במדינת היהודים יש מגבלות רק על-כניסה של יהודים למקום הקדוש ביותר רק ליהודים. אם היה קורה משהו דומה בכל מדינה אחרת, היינו מזדעקים נגד האנטישמיות שלה. אבל אצלנו – זה עובר, כי אנחנו נכנעים לאיומים הפלשתינים והמוסלמיים להבעיר את העולם אם נעז לשנות משהו. במילים אחרות: הטרוריסטים סוחטים אותנו ואנחנו מוותרים להם בלי מאבק. ברור שלא ניתן לשנות את המצב בצורה מוחלטת, ודאי שלא בן לילה. אבל אין זה אומר שצריך להשלים איתו. אפשר לבצע צעדים קטנים ומדודים: להתיר תפילות קצרות, לאפשר כניסה במשך יותר שעות וליותר אנשים. צריך גם להבהיר לווקף ולראשי הציבור המוסלמי והפלשתיני, שהם ישאו באחריות אישית וקולקטיבית לכל הפרת חוק. הר-הבית בידינו? הגיע הזמן שכך יהיה.

בשבוע שעבר הלכתי לאורך רחובות גאולה ומאה שערים, לב-ליבו של האזור החרדי ביותר בירושלים. אנחנו רגילים לחשוב על החרדים כאביונים המתפרנסים בדוחק ממלגות ומעבודת נשותיהם, וייתכן שזהו המצב אצל חלקם. אבל תראו אלו חנויות מצויות בשני הרחובות הללו: אופנה יוקרתית לילדים, בגדי יוקרה לגברים, נעלי קרוקס, סניף גדול של חברת הצורפים, עוד חנות לכלי כסף, מעדניות, ספרי קודש מהודרים של וקסברגר ומילר, גלריות לאמנות יהודית, חנויות למתנות ויודאיקה, ובלב מאה שערים – "תכשיטי זהב וכלי כסף". חלק מהחנויות הללו ותיקות, חלקן חדשות, ואין מקום – בעיקר ברחוב גאולה – לדחוף אפילו חנות פצפונת נוספת. המשמעות ברורה: באיזורים הללו יש מי שקונה חנוכיות באלפי שקלים, שמלביש את ילדיו בחליפות ועניבות פרפר, שמקשט את שולחן השבת במפיות קטיפה, שמעניק לילדיו סידורים בכריכות עור, שמחלק בשמחותיו ברכונים עבי כרס, שמתפנק בשוקולדים ועוגות. מובן שעיני איננה צרה בכך; מה שמעניין הוא עצם התופעה. ייתכן שיש כאן תושבים שעובדים ב"שחור" ולכן הסטטיסטיקה אינה משקפת אותם, ייתכן שהם עדיין בגדר מיעוט. אבל הכיוון ברור לחלוטין: לחרדים יש יותר כסף ויותר כוח קנייה.

יום ירושלים לא הפך ליום חג לאומי. הוא אפילו לא הפך ליום של מיני-חג. את היום הזה מציין בעיקר הציבור הדתי-לאומי, שהוא רק כעשירית מכלל היהודים בישראל. דומני שיש לזה שתי סיבות: עקרונית ומעשית. הסיבה העקרונית היא, שמשום מה יש הרואים ביום ירושלים את הציון למלחמת ששת הימים ומכאן לכיבוש ומכאן להתנחלויות. ומכיוון שיש – אצלנו – הסבורים שאין מה לחגוג את אותה מלחמה, הם ממילא מתעלמים מיום ירושלים. הסיבה המעשית היא, שזה לא יום שבתון ואפילו לא יום חופשה מלימודים. יש לי הצעה. הממשלה הנוכחית מתהדרת בכך שהיא הכי ימנית שהייתה בישראל. תתכבד אפוא ותהפוך את יום ירושלים ליום שבתון ותעניק לו תכנים בהם יוכל להשתתף כל מי שרוצה, גם בלי לעלות ירושלימה. העלות למשק שווה את המשמעות הלאומית של היום הזה, וחלק ממנה יתקזז על-ידי פעילות נופש ופנאי. אפשר גם לקצר ביום את החופש הגדול כדי להוסיף איזון. במה יום ירושלים חשוב פחות מערב חג, אסרו חג או ל"ג בעומר? ירושלים שווה שניתן לה את הכבוד הזה.