מטבעות הלשון בספר שכתב ג'ורג' אורוול ב-1949 - "1984" הפכו למושג טריוויאלי בימינו. עד כדי כך, שהמחזה שמעלה התיאטרון הלאומי הבימה רק ממחיש מה שמבלי משים הפך להיות מציאות ממשית. "האח הגדול" שבמחזה הוא דמות שאינה נראית אך שולטת ללא מצרים במחשבות ובהתנהגות האנושית, על-ידי שלטון טוטליטרי; מכתיב לאנשים מה ואיך לעשות, והגרוע מכל: מה לחשוב. והעיקר - מה שפחות לדבר. לשם כך נוצרה "שיטת הדיבור החדש" - מה שמוחק את רוב המילים, ומותיר רק אוצר של 4,000 מילה. כדי לממש את השלטון הטוטליטרי שלו הוא מעסיק משטרת מחשבות. דרכי פעולתה כוללות עינויים, הלשנות ילדים על הוריהם האזנות וצילומים בכל רגע נתון (וכל מה שמזכיר את דרכי פעילותם של הבולשביקים, השטאזי, הנאצים ועוד). על במה שעוצבה ביצירתיות מדהימה בידי פולינה אדמוב, הנאמנה לרעיונות שבספר, הופכות קוביות הענק השקופות תוך שניות על-פי צרכי כל סצינה וסצינה. בין היתר, כשהן הופכות בצרופן יחדיו למיטת התעלסות, או לחנות עתיקות. הכדור הענק הופך למיתקן מסכי צילום המתעדים ועוקבים אחר כל אחד כל הזמן. הבימוי הפנטסטי של עירד רובינשטיין מעניק לשחקנים גוון רובוטי-אוטומטי בחלקו, המדגים את השפעת האח הגדול ועקרונותיו על רוח האדם. אך מאידך-גיסא, מי שמתנגד למישטר עובר יסורי גוף בעינויים ויסורי נפש תוך שבירת נשמתו עד ריסוקה. את דמות הגיבור המיוסר וינסטון סמית מגלם שחר רז, שמחליף את אלכס קרול, מבכירי שחקני הבימה כיום (אדיפוס, קוריאולנוס, הכיתה שלנו - בהבימה, ודונה פלור נשואה לשניים בסטודיו יורם לוינשטיין). צר לי שהחמצתי את הופעתו של קרול, אך גם שחר רז מצליח היטב להמחיש את המשבר שעובר אדם המתנגד למישטר ולמנהיג, כאשר סצינת השבירה שלו בסוף סוחטת כליל מהשחקן את כל הרגשות שרק אפשר. גיל פרנק האדנותי (תמיד - המלך) מהצד של השלטון, בתקיפות, ההדר והכוחניות שהוא מחצין משמש כנציג "האח הגדול". מהצד השני - העם הפשוט מיוצג על-ידי דמויות שונות מכל המיגזרים, כאלה שדעתם כבר שובשה ומתאימה לעקרונות הדיקטטורה הטוטליטרית. הם חושבים על-פי מה שמכתיבים להם, נעים ועושים הכל בצורה אוטומטית, ללא כל איפיון אישי. הקריאה אסורה, כל שכן הכתיבה. והגיבור, שרכש יומן כדי לשמר את העבר, נאלץ למחוק כל מה שכתב. וכך, מי שאין לו עבר, הרי לא יהיה לו גם עתיד. אימרה שאפשר לייחסה לגורל של עם, שאם לא שימר את תרבותו עברו, אין תמה שהוא נמחק מההיסטוריה. כך הוא מרטין, האוטומט האנושי (נדיר אלדד בעל הקול הנדיר באיכותו והראוי ליותר) ובן יוסיפוביץ', ששניהם מעניקים לתמונה הכואבת את רוחב היריעה. וכך הם אורי הוכמן שתמיד משכנע בכנות משחקו הטבעי - כאן כאב, ודווית גביש עם החום האנושי הנדרס כאשתו. אורן פפיסמדוב שנכנס לתפקידו הקודם של שחר רז, הן כמארח והן כמוכר העתיקות, מלא קסם אישי, וממלא את הבמה בחן הטבעי, שהוא מוצר נדיר בתקופת 1984 אותה דמיין אורוול בספרו. מי שפורץ את גדרות ההתנהגות הנוקשות שהוטלו על האנשים, ומחצינים חום אנושי איש כלפי רעותו הם וינסטון (שחר רז) וג'וליה (אושרת אינגדשט הסקסית), למרות שבכך הם מסתכנים להיחשב בכוונה למרד. משחקם נעשה בריאליזם נוקב, באופן מאוד אכספרסיבי ונוקב. את חלקה של ההלשנה בחיי המשפחה מדגימה הילדה המקסימה (קלואי מרואלי) שניחונה בקול, ביופי ובביטחון על הבמה, כשהיא משתלטת על הוריה ואחרים, ולבסוף מלשינה על אביה. המחזה גדוש באימרות שפר, על מהות הטוטליטריות, תוך הדגמה מהי שטיפת מוחות, הכופה על בני האדם להאמין בשקרים שהמישטר מנפיק להם. כל זאת הודות לאמצעי התקשורת המזינים את מוח האדם במיתוסים שקריים (כמה מוכר) עד כי האדם הופך כמעט למכונה. המעקב אחר כל אחד בכל רגע, ההאזנות והצילומים, מתרחשים כבר בימינו בכל העולם. התפתחות האמצעים האלקטרונים והדיגיטלים שינו במהירות את המציאות, כשמה שמפיצים במדיה הופך כלאחר יד לאמת כביכול. מ"שיימינג" ועד לנסיון להפלת ממשלה בכל אמצעי שרק אפשר. וכל אלה שואבים את כוחם מתקשורת מעוותת, "פייק ניוז", הנאמנה לקונספט הטוטליטרי. ג'ורג אורוול (1903-1949) עבר תהפוכות בימיו הקצרים. שנות הרעב בפאריס בהן התוודע לקבצנים והענין שגילה בחיי המובטלים בצפון אנגליה חדרו למחזות שכתב. בעת שהותו בספרד כטרוצקיסט במלחמת האזרחים שם, הפך לקורבן רדיפה של הקומוניסטים. שם למד באיזו קלות ניתן להאשים אדם באשמת שווא, וכיצד תעמולה טוטליטרית יכולה לשנות את דעתם של אנשים נאורים. גם כיום נוכחים בהיסטוריה הקצרה המתחדשת, כיצד מאשימים אנשים בהאשמות שווא, על-מנת להעבירם ממישרתם (פרשת עסק הביש אצלנו למשל). או לחסלם כמו במשפטי הרופאים ברוסיה, או חיסולו של המחזאי לורקה ב 1936. דברים שהניעו את אורוול ברצון לקעקע את המיתוס הסובייטי. המחזה על-פי ספרו של ג'ורג' אורוול הותיר אחריו הרבה אמרות מושכלות, שהיה ראוי לשמען בהצגה או בקריאת ספרו. הספר תורגם רק פעם אחת לעברית, וכעת תורגם במלואו על-ידי אלי ביז'אווי, בתרגום רענן וחכם, וכולל מה שנכתב כ"נספח" לספר בידי המחבר, שממנו מתבררת חשיבותו של הנספח. גם אם לכאורה הסוף בספר עגום, ווינסטון מקבל עליו להעריץ ולאהוב את האח הגדול, הרי אורוול מעניק למישטר אפל זה חיים רק עד 2050, כשלמעשה לאחריו הוא נדון להסתיים. כי מי שעברו נמחק - אין לו עתיד... המשחק הכה אותנטי של כל השחקנים, הודות לבימויו של עירד רובינשטיין - בעיצוב הבמה המעולה של אדמוב, ובתאורה המצוינת של זיו וולושין, עם שירים שאושרת אינגדשט כתבה ושרה, ועיצוב התנועה הכה מדויק ומרשים של עמית זמיר - כל אלה מייחדים את הבימה כתיאטרון לאנשים חושבים. לא רק לאלה הצופים בשקיקה בתוכניות הריאליטי וב"אח הגדול" אצלנו. שאפו לתיאטרון הלאומי על העלאת המחזה "1984" הכה ערכי ומלא תוכן וחכמה בביצוע הכה מרשים.