משביתי השמחה. ידיעות אחרונות לא יכול לבלוע הישג מדיני חשוב ביותר של
בנימין נתניהו, אז מה עושים? מפרסמים מאמר המסביר שבעצם השגרירות היא רק זמנית ובעצם יידרשו עוד עשר שנים עד שתהיה שגרירות קבע ובעצם הנשיא הבא יוכל לבטל את ההחלטה.
עכשיו בואו נראה את האמת. טראמפ החליט לקבוע עובדות בשטח ולא לאפשר לפקידים במשרד החוץ למסמס את הוראתו על-ידי ביורוקרטיה, ועדות ושאר ירקות (ראו "כן, אדוני השר"). לכן נקבע שבשלב הראשון יעביר השגריר דייוויד פרידמן את לשכתו לירושלים. זה מה שאפשר היה לעשות בצורה מיידית. לכן המעבר הזה רק מעצים את חשיבותו של המהלך ואת הישגו של נתניהו: זה קורה כאן ועכשיו. ואגב: זוכרים איך לעגו לנתניהו כאשר הוא אמר שהשגרירות תעבור עוד השנה ובוושינגטון הכחישו?
נכון, בניית שגרירות אמריקנית היא עסק ארוך ומסובך. יש דרישות של ביטחון, נגישות, מיקום ועוד ועוד. כאשר הפדנטיות האמריקנית משתלבת עם הסחבת הישראלית, זה בהחלט יקח עוד לא מעט זמן. אבל כאמור, דווקא האירוע של היום מוכיח שזה קורה ושהבית הלבן אינו נותן למחלקת המדינה לקבוע את הקצב.
האם הנשיא הבא יבטל את ההחלטה? אפשרי מבחינה חוקית (כמו שטראמפ נסוג מהסכם הגרעין עם אירן), אבל לא סביר מבחינה מעשית. הקונגרס העביר שוב ושוב החלטות - לא מחייבות - בדבר העברת השגרירות ולכן מדובר במהלך שיש לו תמיכה פוליטית רחבה בארה"ב. אחרי שקובעים כזאת עובדה בשטח, לא פשוט לסגת ממנה.
התקשורת האמריקנית. ככל שראיתי את העיתונים העיקריים בארה"ב, הם מזהירים מפני ההשלכות הקשות של מעבר השגרירות. זה נובע מהתיעוב המושרש שלהם כלפי טראמפ (שמצידו עושה הכל כדי להצדיק אותו) ומהעמדה הפייסנית הקבועה שלהם לגבי המזרח התיכון, הנגרמת במידה רבה מתוך בורות - דומה מאוד לזו של
ברק אובמה הנערץ עליהם.
בהודעה על ההעברה, אמר טראמפ משפט אחד נכון במיוחד: 70 שנה לא הכרנו בירושלים כבירת ישראל וזה לא הוביל לשום מקום; הגיע הזמן לנסות משהו אחר. הרי גם כאשר
אהוד ברק הציע ל
יאסר ערפאת לחלק את ירושלים, ההצעה נדחתה. מה שהפלשתינים רוצים באמת, זה שלא נהיה בשום מקום בירושלים וגם לא בחיפה וגם לא בתל אביב. חלקם מבינים שזה חלום שלא יתגשם ולכן מוכנים להסתפק בפחות, חלקם לא יוותרו על-אף שעל. את זה התקשורת האמריקנית מסרבת להבין.
מעבר לכך - וזה נכון גם לגבי הסכם הגרעין עם אירן - האמריקנים באמת לא תופסים כיצד מתנהל המזרח התיכון. הם לא יודעים שלאירן יש כוח עילית הקרוי "קודס" (ירושלים), ושלחמאס יש את גדודי עז א-דין אל-קסאם ורקטות הקסאם על שמו של טרוריסט שרצח גם בריטים וצרפתים, ושהרשות הפלשתינית משלמת משכורות למחבלים ושהיא קוראת רחובות של שמותיהם של מתאבדים. נדמה להם שעם קצת רצון טוב וגמישות אפשר לפתור את הסכסוך על הארץ הזאת, שכל שטחה הוא פחות משמורת טבע אמריקנית.
אני לא בטוח שטראמפ כן מבין את המציאות לאשורה - התעמקות איננה הצד החזק שלו, בלשון המעטה - אבל האינסטינקטים המסחריים שלו מובילים בדיוק למה שאמר: צריך לנסות משהו אחר. אנחנו לא יודעים מה המחיר שאולי נידרש לשלם במסגרת תוכנית השלום האמריקנית; בינתיים אפשר להתענג על הרגע ההיסטורי ורב-החשיבות הזה.
בג"ץ. אתם יודעים שבית המשפט העליון היה יכול למנוע את המעבר? שלושה שופטים דנו במלוא הרצינות בשתי עתירות שהוגשו נגד הליכי האישור המזורזים שניתנו לכמה עבודות שהכשירו את הקונסוליה בשכונת ארנונה למקום מושבו של השגריר. העתירות הוגשו בידי גורמי שמאל מובהקים -
שחר בן-מאיר ו"עיר עמים" - אך נשאו איצטלה צבועה וצדקנית של תכנון ובנייה.
המדינה נדרשה להשיב ובג"ץ הוציא פסק דין מנומק בן כמה וכמה עמודים. העתירות נדחו - ההליך התכנוני היה תקין ומדובר במהלך מדיני - אבל העותרים לא חויבו בהוצאות, מה שכמובן יעודד אותם לפנות שוב. והכי חמור: עצם העובדה שבית המשפט העליון בכלל נדרש לנושא. הרי אפשר להפוך כל דבר למשפטי (ויש מי שמנסה: הוגשו לבג"ץ עתירות נגד פעילות צה"ל בגבול עזה), ובצורה הזאת אפשר להביא כל דבר לפתחו של בית המשפט העליון.
הנה הוכחה ברורה עד כמה גישת "הכל שפיט" גורמת לטירוף מערכות ועד כמה היא מסוכנת לניהול ענייניה החיוניים ביותר של המדינה. אני לא אומר שצריך למנוע הגשת עתירות כאלו; אני כן אומר שעותרים כאלו צריכים לדעת שישלמו הון תועפות על ניסיון לנצל לרעה הליכי משפט בכלל, ועל ניסיון לגרור את בית המשפט לזירה הפוליטית בפרט. אבל זה לא קורה, כי עמוק בלב - השופטים רוצים להיות בפוזיציה שתאפשר להם לנהל את המדינה.
תמר זנדברג. היו"ר הטרייה של מרצ היא ראש הסיעה היחידה המחרימה את טכס פתיחת השגרירות. היא בחברה שמתאימה לה: את
איימן עודה מהרשימה המשותפת האמריקנים בכלל לא הזמינו, כדי שלא יירק בפרצופם. זנדברג לוקחת את מרצ אל מחוץ לגבול הלגיטימי של השיח הציוני: המילה "ציונות" כבר נמחקת מהמצע של המפלגה, והיה שם דיבור אמיתי על איחוד עם הרשימה המשותפת. אמור לי מי חברך - ואומר לך מי אתה.
בית"ר ירושלים. העבריין המורשע
אלי טביב והלקקן המומחה
אלי אוחנה הודיעו שמעתה תיקרא הקבוצה "בית"ר טראמפ ירושלים". הצעד הזה איננו אפשרי על-פי תקנון ההתאחדות לכדורגל: ניתן להוסיף רק את שמו של אדם שנפטר; ואם הכוונה היא לתאגיד טראמפ - הרי שיש צורך בהסכם חסות שיעמוד בתנאי התקנון. זה לא מפריע לשני הליצנים הללו - המנהלים את הקבוצה הגזענית ביותר והאלימה ביותר בישראל - לצאת בהודעה בומבסטית. האמת, הצליח להם: עובדה, הזכרנו אותם.
