התביעה של המדינה נגד עזבונו של
בנימין בן-אליעזר היא מעשה נבלה. מי שמתיימרים לדבר בשם "האינטרס הציבורי" - כפי שנאמר בגאון בתחילתה של תביעה זו - למעשה מנצלים בצורה גסה את הכוח שבידיהם על-מנת להתעלל באדם ששוב אינו בין החיים.
ייתכן שפואד היה מושחת; ייתכן שלא. לעולם לא נדע, כי משפטו כלל לא התקיים - ולא משום שהתביעה חלילה גילתה אנושיות כלפי חולה אנוש. בקשותיו של פואד לעיכוב הליכים נדחו בידי היועץ המשפטי לממשלה,
אביחי מנדלבליט, למרות שמצבו היה קשה. התביעה גם פקפקה באישורים הרפואיים שהציגו סניגוריו. הדבר היחיד שכנראה שכנע אותה היה מותו.
ולמה "כנראה"? משום שכעת אנו למדים, שהפרקליטות ממשיכה לרדוף אותו בקברו. התביעה האזרחית חוזרת כמעט מילה במילה על כתב האישום הפלילי. העובדה שפואד לא הורשע - לא מזיזה למדינה. העובדה שהוא לא יכול להעיד לטובתו - לא משחקת שום תפקיד. העובדה שמשמעות התביעה היא להעניש את הילדים במקום את הנאשם - לא עלתה על דעתו של איש.
כיצד בדיוק חושבת המדינה לנהל את ההליך הזה? נניח שיבואו כל מי שלטענת המדינה שיחדו את פואד ויגידו: כן, נתנו לו מיליונים. אין לזה שום משמעות, אפילו בהליך אזרחי, כאשר פואד לא יכול להעיד נגדם. המדינה דורשת למעשה מבית המשפט לנהל משפט במעמד צד אחד. זו התנהלות המתאימה או למאפיה או למשטרים אפלים.
כתב התביעה, על עשרות עמודיו וסעיפיו, אינו מתייחס אפילו בשורה אחת לבעיה הקטנה הזאת: ניהול משפט בעניינו של מי שאינו יכול להעיד. אין אפילו שורה אחת המצביעה על תקדים המאפשר הגשת תביעה כזאת. וגם אם נניח שיש איזושהי קונסטרוקציה משפטית - הרי שמנדלבליט חובש הכיפה ו
שי ניצן חובש הכיפה לשעבר (שלפי הודעת משרד המשפטים אישרו את הגשת התביעה) ודאי מכירים את ביטוי של הרמב"ן: "נבל ברשות התורה".
התביעה המחוררת הזאת, הבלתי הגיונית הזאת, הבלתי מוסרית הזאת, הבלתי אנושית הזאת - התביעה הזאת הוגשה כנראה לאחת משתי מטרות. או שזהו ניסיון של המדינה לסחוט את העיזבון ולהוציא ממנו משהו במקום ניהול הליכים יקרים, או שזוהי נקמה אחרונה במי ש"העז" למות במקום לתת לפרקליטות את אחד מתיקי הדגל שלה.
