אירן במבט רחב יותר

דונלד טראמפ צדק לחלוטין כאשר הודיע על פרישתה של ארה"ב מהסכם הגרעין עם אירן. זה היה הסכם איום ונורא, שנתן לאייתולות צ'ק פתוח להתקדם לקראת השגת נשק גרעיני בעוד 15-10 שנים – טווח קצר בקנה מידה אסטרטגי. אפילו תומכיו אמרו, כי אחרי סיומו תזדקק אירן לכל היותר לשנה כדי להפוך למדינת-סף – כזו היכולה לייצר נשק גרעיני ברגע בו תבחר לעשות זאת. אפילו תומכיו הודו, שהוא לא טיפל בחלק השני והחיוני של התוכנית הגרעינית – פיתוח הטילים שישגרו את אותו נשק. ההסכם הזה נעשה עם המדינה היחידה בעולם המאיימת בגלוי מזה עשרות שנים להשמיד מדינה אחרת – ישראל. הוא נעשה עם מדינה ששיקרה במשך שנים רבות בנוגע לנושא שעמד בליבו של ההסכם. הוא נעשה עם מדינה שניהלה ומנהלת פעולות טרור קטלניות חובקות עולם. הוא נעשה עם מדינה הזורעת מלחמות והרס בקרב שכנותיה. הוא נעשה עם מדינה המכנה את הצד השני להסכם "השטן הגדול". והוא נעשה עם מדינה שהמשטר שלה מכריז השכם והערב שמטרתו העליונה היא להפיץ איסלאם קיצוני, קנאי וקטלני. זהו הסכם שאסור היה לו להיחתם, ואשר נבע קודם כולו מבורותו המדהימה של ברק אובמה בענייני המזרח התיכון. כמה שהאיש חכם – והוא באמת חכם – הוא הפגין יכולת שלא תיאמן לא להבין כלום ולא ללמוד כלום על אזורנו המסובך והמסוכסך. הוא לא תפס שאירן ושלוחותיה מנהלות מלחמת דת נגד המערב כולו, כולל ארה"ב, ושבמאבק כזה אין מקום לפשרות – משום שהצד השני רוצה לחסל אותך, את תרבותך ואת ילדיך. הוא לא תפש שבמזרח התיכון אתה עושה עסקים עם הרע במיעוטו, ולא מנסה לכפות ערכים ליברליים נעלים הנתפשים כאן כחלק מקולוניאליזם כפוי.

הבעיה עם ההחלטה של טראמפ הייתה ההנמקה. טראמפ צדק לגמרי כאשר הציג את חולשותיו של הסכם הגרעין, אבל זו לא סיבה לבטל אותו. עקרון יסוד בממשלים מתוקנים הוא רציפות הממשל: הסכמים מחייבים את המדינה החתומה עליהם גם אם ממשלתה מתחלפת. אחרת, אי-אפשר לחתום על שום הסכם, והתוצאה היא תוהו ובוהו במקרה הטוב ומלחמות בלתי פוסקות במקרה הרע. אם הממשלה החדשה סבורה שההסכם גרוע ושהוא פוגע באינטרסים שלה – היא צריכה לדרוש לתקן אותו; היא לא יכולה לסגת ממנו בצורה חד-צדדית. היו לטראמפ שני נימוקים הרבה יותר טובים ותקפים לבטל את ההסכם, ואת שניהם הגישו לו בנימין נתניהו והמוסד על מגש של כסף. ראשית, ארכיון הגרעין האירני לימד, שהצהרותיה של אירן כאילו אין היא מפתחת נשק גרעיני היו שקריות – וממילא ההסכם היה מבוסס על הונאה אירנית. ושנית, הארכיון הוכיח שאירן הפרה תנאי מרכזי בהסכם כאשר לא מסרה בדצמבר 2015 למדינות החתומות על ההסכם את כל הפרטים על תוכניתה הגרעינית, אלא המשיכה להסתיר את החלק הצבאי שלה. הנימוק השני היה חזק במיוחד. ניתן היה לטעון – כפי שעשו כמה מדינות – שהעולם המערבי ידע על תוכנית הגרעין ושזו בדיוק הייתה הסיבה לחתימה על ההסכם. נניח שזה נכון; אבל איש לא טען שאי מסירת המידע המלא לא היוותה הפרה יסודית שלו. את זה טראמפ היה צריך להדגיש ובזה היה צריך להשתמש כעילה לפרישה מההסכם, משום שזה טיעון מנצח. אבל טראמפ, כמו טראמפ, העדיף ללכת במסלול התוקפני במקום במסלול ההגיוני.

זה בדיוק מה שיוצר את הבעיה ארוכת הטווח בביטול עסקת הגרעין, במיוחד כאשר זוכרים שלטראמפ אין בעיה לסגת בכלל מהסכמים עליהם חתומה ארה"ב – כמו הסכם פריז בעניין האקלים, כמו השיחות על הסכם הסחר הטרנס-פסיפי וכמו איומו לבטל את הסכם נאפט"א לסחר חופשי עם קנדה ומקסיקו. ארה"ב אינה יכולה להתנהג כמו בריון, שחותם על הסכם כאשר נוח לו ומפר אותם כאשר מתחשק לו. תארו לעצמכם התנהגות שכזו בחיי היום-יום שלנו: מנהל סניף הבנק מעניק לכם הלוואה, ומחליפו טוען שהתנאים גרועים מדי ומבטל אותה – לא משום שלא עמדתם בתשלומים, אלא משום שההסכם בבסיסו אינו נראה לו או משום שלדעתו אתם משתמשים בכסף בצורה בלתי ראויה. ברור לחלוטין, בקל וחומר בן-בנו של קל וחומר, שבצורה כזאת אי-אפשר לנהל יחסים בינלאומיים – לא מסחריים, לא דיפלומטיים ולא צבאיים. במהלך המו"מ לשלום בין ישראל למצרים, עמדה כל הזמן ברקע השאלה מה יקרה אחרי אנואר סאדאת והאם מחליפיו יכבדו את ההסכם. השאלה הזאת כלל לא עלתה מן הצד השני, כי היה ברור לכולם שישראל תשמור על התחייבויותיה גם אחרי מנחם בגין. ושימו לב איך עד היום אנחנו מתפעלים מהעובדה שמצרים מקיימת את הסכם השלום למרות הזעזועים המשמעותיים בצמרת שלה. ארה"ב אמורה להיות כמו ישראל, לא כמו מצרים.

אם כבר הזכרנו את ישראל, הנה עוד נקודה חשובה. אנחנו מריעים בצדק לביטול הסכם הגרעין, משום שהוא איים במישרין על עצם קיומנו. האם נצא במחולות אם יום אחד יחליט טראמפ שהסכם הסיוע הביטחוני לישראל – שגם הוא נחתם בידי ממשל אובמה – פוגע באינטרסים האמריקניים ויש לבטלו? טראמפ דורש ממדינות הרבה יותר חשובות – בעלות בריתה של ארה"ב בנאטו – לממן בעצמן חלק משמעותי בהרבה מהגנתן. מי לידנו יתקע שהוא לא יעלה יום אחד דרישה כזו גם כלפי ישראל? תאמרו: טראמפ הוא ידיד אמת שלנו ולא יעשה את זה. אולי. לצד זאת צריך לזכור, שבסיס התומכים של טראמפ מורכב גם מימנים קיצוניים, כולל גזענים ואנטישמיים. וצריך לזכור שיש לנו עסק עם אדם אימפולסיבי והפכפך, הקובע לעיתים את דעתו ומדיניותו על סמך מה שהוא רואה ב-Fox and Friends. רוצים דוגמה אקטואלית? השבוע דיבר פתאום טראמפ בדאגה על אובדן משרות בסין, אותה מדינה שהייתה הציר המרכזי בטענתו המרכזית במסע הבחירות בדבר חולשתה של ארה"ב, המביאה לכך שמדינות זרות מנצלות אותה וגונבות ממנה משרות. איש אינו יכול לערוב לנו שהוא לא ישנה את מדיניותו או סתם יחליט להפעיל עלינו לחץ. ברגע שהעיקרון של קדושת ההסכמים מופר – אין שום אפשרות לדעת לאן זה יוביל.

זה מזכיר לי קצת את הפלישה האמריקנית לעירק ב-2003. הנימוק הרשמי של ג'ורג' בוש הבן היה שסדאם חוסיין מחזיק בנשק להשמדה המונית, ויש למנוע ממנו לעשות בו שימוש. היום ברור שלא היה כזה נשק, והמחלוקת הגדולה היא האם ארה"ב ונשיאה ידעו זאת ושיקרו, או לא ידעו זאת וטעו. בואו נניח לרגע שארה"ב ידעה שאין לסדאם נשק להשמדה המונית ושהיא השתמשה בזה רק כתירוץ להפיל את ממשלו. ברמת העיקרון, במה זה שונה מהפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979? בשני המקרים מדובר במעצמת-על השולחת כוח צבאי למדינה אחרת במטרה להפיל את המשטר שלה. גם משטר דיקטטורי ורצחני הוא משטר לגיטימי לפי החוק הבינלאומי; כן, גם המשטר הנאצי היה כזה. מדובר בעניינו של העם המקומי ולא בעילה להתערבות צבאית חיצונית. מובן שאין להשלים עם קיומם של רודנים – בין אם מדובר באדולף היטלר, סדאם חוסיין, בשאר אסד או עלי חמנאי. העולם החופשי צריך להתנגד להם, להוקיע אותם, לבודד אותם, לפגוע בכיסיהם, לעודד את מתנגדיהם, לעזור לקורבנותיהם. אבל התערבות צבאית יכולה לבוא רק כאשר הרודנים הללו הופכים לרוצחי המונים, כולל של בני עמם. כאן יש חובה הומניטרית לא לעמוד מנגד, חובה שהיא הלקח המרכזי של השואה. לכן, המערב יכול היה לפלוש לעירק כאשר סדאם השתמש בנשק כימי נגד הכורדים, אך הפלישה באה הרבה יותר מאוחר ובמנותק מאותם פשעי מלחמה שלו. אנחנו בישראל אהבנו ובצדק את הפלת משטרו של סדאם, שהיה באותה עת האויב המסוכן ביותר שלנו. לצד זאת, אין לשכוח את השאלה העקרונית: האם אנחנו מוכנים לקבל התנהגות בעייתית ושנויה במחלוקת, רק משום שהיא נעשית בידי הצד שלנו? האם יחסים בינלאומיים הם רק עניין של אינטרסים ואין בהם מקום לשאלות מוסריות? והבה נזכור, שהפקרת העם היהודי בידי המערב בשנות ה-30 וה-40 נבעה בדיוק מזה – התחשבות רק באינטרסים והתעלמות מוחלטת מן המוסר.

נחזור לנושא בו פתחנו ונהפוך את השאלה: האם ממשלה חייבת לקיים הסכמים שלדעתה פוגעים באינטרסים חיוניים של המדינה? האם אין זו חובתה הראשונה במעלה להגן על אזרחיה, גם במחיר של הפרת הסכמים? האם אין זה יישום העיקרון הדמוקרטי החשוב ביותר – קיום רצון העם בידי ממשלתו הנבחרת? האם עקרון קדושת החוזים גובר על שמירת בטחונה הצבאי, המדיני והכלכלי של המדינה? אכן, מדובר באיזון לא פשוט. אם נחזור למשל ההלוואה, למנהל הסניף יש חובה גם להבטיח שכספו של הבנק לא יירד לטמיון – משום שאת המחיר של חובות אבודים משלמים דווקא הלקוחות הטובים של הבנק, בדמות עמלות וריביות גבוהות יותר. ושוב: קל וחומר בן-בנו של קל וחומר כאשר מדובר בהסכמים בינלאומיים עתירי השלכות. בסופו של דבר, מדובר בנסיבות של כל מקרה בפני עצמו. עד כמה ההסכם המקורי פוגע כעת באינטרסים חיוניים של המדינה; האם המצב העובדתי השתנה בצורה מהותית מאז נחתם ההסכם; האם יש בו תחנות יציאה ודרכי מילוט; האם הנזק שבקיומו עולה על הנזק שבביטולו; האם ניתן להוכיח שהצד השני הוליך שולל במו"מ שקדם לחתימתו; האם ניתן להוכיח שהצד השני הפר/מפר אותו בצורה משמעותית; האם יש גיבוי פוליטי ומשפטי לביטול ההסכם; האם ניתן להסתפק בהכנסת תיקונים בו. כן, הסכם הגרעין היה נגוע בטיפשות, בורות ותמימות. כן, הוא איים על קיומה של ישראל. כן, היה צריך לבטל אותו. וכן, חשוב להסתכל על ההשלכות הרחבות יותר ולהבין שלא תמיד הפרת הסכמים תעבוד לטובתנו.