1. נתחיל מנקודה טכנית לכאורה, אך למעשה מהותית.
אליעזר ריבלין אומר ש-15% מהתלונות על שופטים בהן הכריע בשנה שעברה, היו מוצדקות. אנחנו כתבנו 22%. מהיכן ההבדל? ריבלין מונה רק את התלונות שאת בירורן סיים וקבע שהיו מוצדקות - 81 מתוך 534 החלטות. אבל היו עוד 39 תלונות ש"בירורן מוצה" - דהיינו: הן היו מוצדקות, אבל לא היה צריך לקבוע זאת משום שהליקוי תוקן בדרך זו או אחרת. אין הצדקה להבחנה הזאת. אם התלונה הייתה צודקת - אין זה משנה מה השורה התחתונה הרשמית של בדיקתה.
2. ועוד שני דברים טכניים לכאורה, אך למעשה מהותיים. האחד: ריבלין מגלה, כי לאנשיו אין גישה למערכת "נט המשפט" של בתי המשפט. התוצאה היא, שעליהם לבקש ממזכירויות בתי המשפט את המסמכים הדרושים. אגב, הם יכולים לבקש ממני ומעיתונאים אחרים; יש לנו גישה לרוב התיקים. זהו מצב מגוחך ואבסורדי, והבה נקווה שמדובר רק בזה: הגוף המבקר מנוע מלהגיע למסמכים הבסיסיים ביותר הנחוצים לעבודתו. הבה נקווה שאין הכוונה לחבל בעבודתו.
השני: ריבלין מנוע על-פי חוק מלפרסם את שמות השופטים. בחלק מן המקרים אנחנו יודעים אותם ממקורות אחרים, אבל ברובם - לא. התוצאה היא שעשרות שופטים "חשודים", בעוד שמו של ה"אשם" נותר חסוי. התלונות הן פרסונליות, ההחלטות הן פרסונליות - ואין שום סיבה להסתיר את השמות. דמם של השופטים אינו סמוק יותר משל אנשי ציבור אחרים. יתרה מזאת: דווקא העובדה שכמעט ואין אמצעי משמעת ממשיים נגד שופטים, מחייבת שלכל הפחות הם יידעו ששמותיהם יתפרסמו אם יפעלו שלא כשורה.
3. נעבור לממצאים. 37% מהתלונות המוצדקות (בספירה של ריבלין) היו על עיכובים במתן פסקי דין. ריבלין אומר שהמשמעות היא, שלא ניתן מענה לעומס המוטל על השופטים. ואנחנו אומרים: זה אומר שלא ניתן מענה להצפת בתי המשפט. חלק משמעותי מן המענה מצוי בידי השופטים עצמם: פסיקת הוצאות ריאליות וגם הוצאות עונשיות במקרים המתאימים, שאינם מועטים. השופטים לא יכולים גם להתלונן על העומס וגם לא לפעול נגד מי ומה שיוצרים אותו.
4. 57% מהתלונות נגד בתי דין רבניים היו מוצדקות. שוב: 57%. זה שיעור מטורף. ואי-אפשר לייחס אותו לנושאים הנדונים בהם: בערכאה המקבילה, בתי המשפט למשפחה, השיעור הוא רק 19%. זה אומר, שחלק משמעותי מן הדיינים מזלזלים במתדיינים, בחוק ובנהלים. זה גם אומר, ששיטת המינוי השערורייתית שלהם - לפי מפתח עדתי-פוליטי - היא כושלת (ואוי לנו אם גם השופטים יתמנו בצורה דומה).
אבל כאשר זוכרים שנשיא בית הדין הרבני הגדול הוא הרב
יצחק יוסף - שבעצמו מככב בהחלטה חריפה של ריבלין, ושהתמנה לתפקידו למרות שכלל אינו דיין - אין מה לצפות לשיפור. כדאי שהדיינים יזכרו את זה, כאשר יבואו ליילל על חוסר האמון בהם ובמערכת בה הם מועסקים. וכדאי שהשרים
נפתלי בנט ו
איילת שקד יקחו את זה לתשומת ליבם, אם מסורת ישראל ושמירת התא המשפחתי היהודי באמת חשובים להם.
5. לפחות בשני מקרים קובע ריבלין, כי שופטים לא אמרו את האמת כאשר הכחישו בפני הנציבות את התלונות נגדם. אחד מהם היה
מנחם רניאל, שופט בית המשפט המחוזי בחיפה; במקרה השני זו הייתה שופטת שלום אנונימית. לפחות לדעתי, שקר של שופט מטיל צל כבד על התאמתו להמשיך לשמש בתפקידו. נכון שזה מאוד אנושי - להכחיש כאשר נדחקים לפינה - אבל אם לא ניתן לתת אמון מוחלט בדבריו של שופט, חוסר האמון עלול לחלחל גם לעבודתו השיפוטית וגם למערכת כולה. מן הראוי לתת את הדעת על הדרכים המשמעתיות לטיפול במקרים כאלו.
6. הבעיה הגדולה עם הדוח של ריבלין היא, שאין לו שיניים - די בדומה ל
מבקר המדינה. הדבר היחיד שביכולתו לעשות הוא להמליץ על העמדת שופט לדין משמעתי; ריבלין מציין שעד כה המליץ על כך תשע פעמים והמלצתו התקבלה בארבעה מקרים. מאחר שאין אמצעי אחר למעט דין משמעתי, שהוא הליך שאכן יש לשמור למקרים קיצוניים, התוצאה היא שרוב הפעולות הבעייתיות ואף הפסולות של שופטים עוברות ללא תגובה. ייתכן שהם נקראים לסדר, ייתכן שזה משפיע על הקידום - וזהו.
יש מה לעשות. קודם כל, כפי שכבר אמרנו, יש לפרסם את השמות. זהו אמצעי רב עוצמה ומרתיע, וחשוב גם שמתלוננים עתידיים יידעו האם מדובר במקרה נקודתי או בשור מועד. שנית, יש ליצור אמצעים משמעתיים רכים יותר: נזיפה בידי נשיא הערכאה, נזיפה בידי נשיא בית המשפט העליון, מניעת שבתונים, מניעת עיסוקים נוספים ועוד. חלק מהדברים נעשים כבר כיום, אך לא במערכת מסודרת ובוודאי שלא בצורה שקופה וגלויה. אם המערכת באמת רוצה להשתפר - הנה האתגר שלה.
7. אחרי כל אלו ולצד כל אלו יש לזכור, שדוחות על תלונות משקפים מטבעם את המקרים הבעייתיים. ריבלין אחראי על הטיפול ב-940 שופטים ודיינים, ובשנה שעברה טיפל לגופן ב-534 תלונות נגדם - שזה בערך תלונה אחת לכל שני שופטים. מערכת בתי המשפט דנה מדי שנה ב-800,000 תיקים, בהם מעורבים מיליוני ישראלים. אפילו אם נניח שרק עשירית מן הבעיות בשטח מגיעות לשולחנו של ריבלין, עדיין מדובר במעט מזעיר ביחס להיקפה של המערכת.
הח"מ יכול להעיד, ממאות ביקורים בבתי המשפט בכל הארץ, כי החריגות הן אכן חריגות. מובן שצריך לקחת אותן ברצינות, וריבלין גם מתייחס לבעיות שהעלינו ב-News1 בכלל ובמדור "שיפוט מהיר" בכלל (קלדנית שהופכת לשופטת-זוטא, ההליכים הפגומים בבתי המשפט לתעבורה, עיכובים בפסק דין). במקביל, יש להיזהר מלקחת אותן בחוסר פרופורציה. יש בעיות, חלקן קשות; יש חריגות, חלקן חמורות. המערכת בכללותה - טובה וראויה. והיא תהיה עוד יותר טובה ועוד יותר ראויה, אם הליקויים יטופלו ויתוקנו תוך גילוי לציבור ומעקב צמוד של הנציב.
