באמצע השוק ניצבת חנותו של משה דדון, אמן מיני-קליגרפיה שצייר את כל ספר שמות על תמונה של קריעת ים סוף, את כל מגילת אסתר על תמונה של אסתר והמן, ועוד עשרות יצירות מרהיבות עין. דדון כבר בן 77, מטבע הדברים יוצר פחות, ואת ניהולה של החנות הפקיד בידי בנו. הסיפור שמאחורי היצירות מרתק עוד יותר. דדון נולד וגדל בקזבלנקה שבמרוקו והיה כבן שבע כאשר הוקמה מדינת ישראל. באותם ימים החלו פרעות ביהודי העיר, ופרנסי הקהילה הגיעו למסקנה שיש להחביא את ספרי הקודש כדי להבטיח את הישרדותם. נטלו קבוצה של ילדים ולימדו אותם כתיבת סת"ם באותיות זעירות, כדי שיעתיקו את הספרים לגודל מינימלי. דדון היה בין אותם ילדים. כאשר עלה ארצה, הוא הביא איתו את אותה אמנות והפך אותה למקור פרנסתו. הוא מעולם לא כתב ספרי תורה, תפילין ומזוזות; ולאחר שהבין שיצירותיו עשויות להיתלות גם במקומות שאינם הכי נקיים וצנועים, החל להשתמש ב"ה'" במקום השם המפורש ובמילה "אלקים" במקום "אלוהים".

בסמטת אלקבץ - על שמו של מחבר "לכה דודי" - ניצב בית הכנסת שהקים ר' אברהם דב מאבריטש לאחר שעלה ארצה עם חסידיו מגליציה בשנת 1833. על-פי המסורת המקומית, ברעידת האדמה הקטלנית בשנת 1837, שכמעט והחריבה את העיר, הורה האדמו"ר למתפללים להתקבץ בפינה מסוימת של בית הכנסת ושם אכן התקרה לא קרסה וחייהם ניצלו. החסידים כבר מזמן אינם, הם הוחלפו בידי מתפללים יוצאי צפון אפריקה, אך מעשי הניסים נמשכים. זקן חביב, המתפלל כאן בשבתות ובחגים, מספר על כסאו של ר' אברהם דב הניצב בבית הכנסת, ומי שיושבים עליו - זוכים למצוא את זיווגם ולהיפקד בילדים. בן-שיחי הוא כהן, המעניק את ברכת הכהנים למבקרים, ואומר שכבר קרה שהם חזרו אליו להודות לו - והוא כמובן מפנה אותם לבורא העולם. זה לא הסיפור היחיד. לפני מספר שנים בנו המתפללים אולם אירועים, ועורך דין המתגורר בסמוך טען שפלשו לשטח השייך לו. אחרי שלוש שנים בבית המשפט זכה עורל הדין בתביעתו ובית הכנסת חויב לשלם לו 20,000 שקל. מאחר שמדובר בבית כנסת המתקיים מתרומות, הוסכם שהסכום ייפרע בארבע המחאות דחויות, שהראשונה בהן ניתנה לכמה ימים קדימה. "באותו לילה, באחת לפני בוקר, הגבאי שלנו שומע דפיקות חזקות על הדלת. הוא קם ושאל: מי זה? ענו לו: עו"ד [פלוני]. מה יש? הגבאי פתח את הדלת, ועורך הדין עמד שם, כולו נרגש, ואמר לו: קח בחזרה את הצ'קים! אני לא רוצה מכם כלום! הוא שאל: אז למה ניהלת שלוש שנים משפט? והוא ענה: האדמו"ר בא אלי בחלום ואמר לי שאם אני לוקח מכם אפילו אגורה אחת - לא אוציא את שנתי!".

צפת מתגאה בכך שיש לה את הריכוז הגבוה ביותר בעולם של בתי כנסת עתיקים, ודאי ביחס לשטח המצומצם של העיר העתיקה. זה מן הסתם נכון, ובאלו שמות מדובר! האר"י הקדוש, ר' יוסף קארו (מחבר "שולחן ערוך"), ר' משה אלשיך (פרשן התורה), ר' יצחק אבוהב (מראשי המקובלים) ועוד רבים וטובים. הבעיה היא, שברובם של אותם בתי כנסת לא ניתן לבקר בימות החול, והם פתוחים רק בשבתות ובחגים. לכאורה זה סביר, משום שככלות הכל - אלו הם בתי תפילה, מקומות קדושים, ולא אתרי תיירות. אבל רק לכאורה, כי בכל זאת הם מהיהלומים שבכתרה של צפת ואף מוצגים - ובצדק - כגורם שמביא אליה מבקרים. מה עוד, שבהחלט אפשר לשמור של כבודם וקדושתם: זה נעשה באלטנוישול בפראג, בבית הכנסת הגדול ובבתי הכנסת הספרדיים בירושלים ואפילו בבית הכנסת האר"י האשכנזי בצפת עצמה. הרושם שלי הוא, שבתי הכנסת מצויים בידיים פרטיות ומפעיליהם אינם רוצים שיהפכו לאתרי תיירות. אם זה כך, העירייה צריכה להיכנס לתמונה ולמצוא את הדרך לאפשר את הביקור תוך שמירת כבודם. הדבר צריך להיעשות בתיאום עם הגבאים, ואפשר אפילו לגבות כמה שקלים שיילכו לקופותיהם של בתי הכנסת. המצב הנוכחי הוא החמצה, וחבל.

הנה שם שיכול להיות רק בישראל: בית הכנסת ויז'ניץ-טוניס. כיצד נולד השידוך הזה, בין אחת החסידויות הגדולות בעולם לבין קהילה מצפון אפריקה? התשובה פשוטה ועצובה למחצה: כאשר הלכה והתדלדלה קהילת החסידים בצפת, עבר בית הכנסת שלה לידי יוצאי טוניס. הם התאמו את הריהוט למקובל בבתי הכנסת של עדות המזרח, החליפו כמובן את נוסח התפילה - אבל שימרו את השם המקורי. בבית הכנסת אבוהב - הנפתח כשעה לפני מנחה - יש שלושה ארונות קודש. תהיתי מה יש בה. ובכן, התשובה היא כך. השמאלי שימש בשעתו לגניזה, אך כיום למעשה לא נעשה בו שימוש. האמצעי הוא הרגיל, בו נמצאים ספרי התורה שבשימוש שוטף. בימני יש שני ספרי תורה עתיקים: אחד המיוחס לר' יצחק אבוהב עצמו, והשני - לר' סולימאן אוחנה, שהיה הסופר של האר"י. בספרים אלו נעשה שימוש ארבע פעמים בשנה: בשני ימי ראש השנה, ביום הכיפורים ובחג השבועות - כך שפספסתי ביום. ועד כמה המסורת על ספרו של ר' יצחק מבוססת? גבאי בית הכנסת בן ה-85 קיבל אותה מאביו שקיבל אותה מאביו, שגם הם היו גבאים במקום. ידוע שהוא כותב על עור של איל, כפי שהיה נהוג לפני מאות שנים. ובצפת, מסורת היא מסורת.