נדהם. מזועזע. רותח. אלו המילים המתארות את תחושותיו של הח"מ עם צאתו מאולמה של השופת ליאורה אדלשטיין בבית משפט השלום באילת (יום א', 27.5.18). הדברים ייאמרו בצורה חדה וברורה: אלדשטיין נשאה פנים לנתבע שהוא עורך דין, ניהלה את הדיון בצורה מוטה, לא תיעדה בפרוטוקול כראוי את דבריה, פגעה לטובת הנתבע בסדרי הדין - ואין פלא שבסופו של דבר דחתה את התביעה.
מדובר בתביעה קטנה שהגישו איגור קרב ובת-זוגו אלנה חושקובה נגד עו"ד מרדכי שטרית, שטיפל בבקשת ההתאזרחות של חושקובה מול משרד הפנים. טענתם היא, ששטרית הגיש את המסמכים בצורה פגומה ולכן הטיפול בבקשתם נדחה מספר חודשים - ובינתיים נגרם להם נזק. ייתכן שהם צודקים, ייתכן שזו תביעת סרק; מאופן ניהול הדיון על-ידי אדלשטיין, אין שום אפשרות להגיע למסקנה אוביקטיבית - כי ניהולו היה חסר כל אוביקטיביות.
למרות שכאמור הנתבע הוא בעצמו עורך דין, אפשרה לו אדלשטיין להיות מיוצג בידי עו"ד אריה פבר. הנימוק שלו: משרד הפנים - לו שלח הודעת צד ג' - מיוצג בידי עורך דין. אדלשטיין התעלמה לחלוטין מכך שהתובעים אינם מיוצגים, וזאת בניגוד גמור להוראות החד-משמעיות של החוק בנוגע לתביעות קטנות. ומה שגרוע מכך: במקום לאזן קצת את המצב על-ידי סיוע סביר לתובעים - כפי שעושים שופטים מדי יום במצבים דומים - היא התייצבה לחלוטין לצידו של שטרית.
נותנת לנתבע לדבר לפני התובעים
זה התחיל בכך שאדלשטיין אפשרה לשטרית לטעון דקות ארוכות בפתח הדיון ולהטיח האשמות כבדות בתובעים - זייפנים, רמאים - תוך התעלמות מכך שהוא הנתבע. אחרי דקות ארוכות אמרה לו אדלשטיין: "אולי ניתן לתובעים לדבר ואז אדוני יגיב". זה לא עזר: שטרית המשיך לטעון בלהט ואדלשטיין אפילו לא עשתה ניסיון כלשהו להחזיר את הדיון למסלול הכי בסיסי שלו - קודם התובעים ואחר כך הנתבעים. יתרה מזאת: אדלשטיין נכנסה לתוכן טענותיו של שטרית, עיינה במסמכים שהגיש ואז עימתה איתם את התובע.
אדלשטיין עשתה עוד ניסיון: "לפני שאדוני ימשיך, בסופו של דבר אדוני הוא הנתבע פה ולא התובע", אמרה לשטרית ופנתה ל-קרב: "אני מבקשת להבין מאדוני מה הנזק שנגרם". לא עוזר. שטרית ממשיך לדבר, ואדלשטיין זורמת איתו. היא מאמצת את טענותיו ומפנה אותן ל-קרב: "למה אדוני לא עשה את כל זה?". קרב מתחיל לענות, אבל אותו - אדלשטיין קוטעת: "לא אכפת לי מכל התהליך. מדובר פה במסמך אחד קטן, אדוני. אני מנהלת את הדיון!". מעניין איפה הייתה כבוד השופטת המנהלת כעת שטרית השתלט על הדיון.
אדלשטיין ממשיכה להקשות על קרב - שלא קיבל אפילו רבע הזדמנות לשטוח את טענותיו בצורה מסודרת: "אדוני צריך להשיב למה שאני שאלתי כרגע. שאלתי את אדוני שתי שאלות ואדוני לא ענה לי: מה היה הנזק שנגרם לכם, ולמה לא הלכתם מיד לנוטריון אחר". היא ממשיכה ללחוץ על קרב ומבקשת לראות את המסמכים שהגיש למשרד הפנים. קרב משיב שהמסמכים במשרד הפנים, ואדלשטיין מגיבה בטון לעגני: "ואדוני לא שומר לעצמו העתק? זה יכול ללכת לאיבוד". רק מאוחר יותר יצליח קרב להסביר, שההעתק נמצא אצל עורך דינו הנוכחי.
שטרית טוען, כי עורך דינו של קרב השתמש בתרגומים שהוא-עצמו הכין ואף מספר מה היה אצל אותו עורך דין - ואת זה כמובן אין לו שום דבר לדעת, אבל אדלשטיין לא מתערבת. חוץ מזה, אם שטרית מדבר כעת בתור עד - אדלשטיין הייתה חייבת להזהיר אותו ולהעמיד אותו לחקירה נגדית. זה לא נעשה. היא גם אינה מעירה לו כאשר הוא שב ומטיח הכפשות בתובעים. חוץ מזה, מדי פעם מתערב פבר בדיון - בניגוד לנוהל הברור, לפיו רק עורך דין אחד יכול לטעון, כולל אם הוא הנתבע; אבל כבר ראינו, שבשיטת אדלשטיין הנהלים חלים בצורה מפלה.
מתעלמת מהלעג על התובע
אדלשטיין תוקפת ללא רחם את קרב על התביעה ומאמצת במלואו את הנרטיב של שטרית: התביעה הוגשה כאשר הנזק לא התגבש, טענות שהוא מעלה כעת אינן כתובות בה. בהחלט ייתכן שזה נכון, אבל כאשר מדובר בתביעות קטנות ובוודאי כאשר רק צד אחד מיוצג - רוב השופטים יתייחסו לכך בהרבה פחות חומרה. קרב טוען שהעיכוב במסמכים מנע מבת-זוגו למצוא עבודה, ושטרית פונה אליה בלעג: "עשו לך מסמכים; יש לך עבודה?". אדלשטיין לא מגיבה. קרב מתלונן ששטרית מאשים אותו בשקרים ובזיופים. אדלשטיין לא מגיבה.
שטרית ממשיך להעלות טענות שבמקרה הטוב הקשר שלהן לתיק הוא קלוש בלבד, קרב מעיר זאת - אבל אדלשטיין (כמובן) מאפשרת לשטרית להמשיך. ואז היא מנסחת עבורו את טענותיו: "אדוני בעצם אומר שהיה להם חלון זמן והם פספסו". שטרית לא אמר את זה, אבל הוא קופץ על הניסוח כמוצא שלל רב - ולמה לא? בית המשפט ירד למגרש ותפס צד.
שטרית ממשיך לתקוף, והפעם - את משרד הפנים. בפיו טענה חמורה הגובלת בשחיתות: המשרד מעדיף עורך דין מסוים ונתן לו מונופול. למרות חומרת הדברים ולמרות שאינם קשורים לתיק, אדלשטיין לא מעירה. שטרית מתחמם: "אני אגיד, גם על מסיבת הסילבסטר" - הוא מטיח בנציגי המשרד. אדלשטיין לא מעירה. מתי היא כן מתעוררת? כאשר קרב מבקש להגיש מסמכים. "למה אני צריכה את זה?", היא שואלת - אחרי דקות ארוכות בהן אפשרה לשטרית להכפיש את קרב.
לועג גם לנציגת משרד הפנים
נציגת משרד הפנים מציגה את עמדת המשרד, אדלשטיין מציגה שאלות - ואז שטרית נדחף: "על סמך מה את אומרת?". למרות שהוא מתערב בתוך דבריה ולמרות שאין המדובר כאן בעדות ובחקירה נגדית, אדלשטיין לא מגיבה. כאשר פבר ונציגת המשרד מתווכחים בהרמת קול ליד הדוכן, אדלשטיין שותקת - עד שהיא פותחת את פיה כדי להסכים עם שטרית. "מוזר ותמוה", היא אומרת על עמדת משרד הפנים. פתאום יש לשטרית הברקה: הוא שם לב שנציגת משרד הפנים היא מתמחה, וטוען שבכלל אסור לה להופיע בבית המשפט. אדלשטיין אומנם מנפנפת אותו בנקודה הזאת, אבל זה מאוד מעט מדי ומאוד מאוחר מדי.
אדלשטיין בודקת את החוק ואת תקנות הנוטריונים, ומגיעה למסקנה שיש ממש בטענותיו של שטרית נגד סירובו של משרד הפנים לקבל את המסמך שהכין. הלה רואה שיש לו רוח גבית ועובר לפסים אישיים: "מה שאת אומרת כרגע הוא בלתי הגיוני בעליל ואני לא יודע מתי התחלת ללמוד משפטים", הוא אומר לנציגת המשרד. למותר לציין, שגם זה עובר בלי תגובה מהדוכן.
אדלשטיין הקציבה לתיק 20-15 דקות, אבל מאחר שאיבדה לחלוטין את השליטה על המתרחש באולם והעבירה אותה לידיו של שטרית - היא מגלה שחלפו 45 דקות והדיון אינו מתקרב לסיומו. היא מדברת על כך שתדחה אותו ותקציב שעה שלמה - ואז מאפשרת לשטרית להמשיך לטעון.
כעת עושה שטרית משהו שלמיטב זכרוני לא ראיתי מעולם: הוא פונה לעד מטעמו, עו"ד רדיאן נגר, ומבקש ממנו לספר על הבעיות שלו מול משרד הפנים. שטרית כנראה מרגיש שהאולם שייך לו ושהוא יקבע מי ידבר מתי - ואולי בצדק, כי אדלשטיין דווקא מוכנה לשמוע את נגר ואף מציגה לו שאלות. מיד נראה כיצד הדקות הספורות הללו הופכות לשערורייה.
שערוריית ה"עדות" שלא הייתה
למרות שכבר חלפו 50 דקות, אדלשטיין ממשיכה להציג שאלות ל-קרב - ואז מאפשרת גם לשטרית לחקור אותו, ממש באש צולבת. היא כמובן נותנת לו להציג שאלות גם לנציגי משרד הפנים. קרב מנסה להסביר מדוע השתהה בהגשת המסמכים וחוטף מאדלשטיין מקלחת של צוננין: "אדוני, זה סתם דיבורים. אדוני! אדוני יכין לי רשימה של כל הדברים שהוא היה צריך לתת למשרד הפנים באפריל [2016] ומתי הוא הגיש אותם. עכשיו להגיד לי שהדברים מתארכים - זה סתם, אני לא מאמינה לזה ואדוני לא הוכיח את תביעתו".
אחרי עוד כמה דקות של חילופי דברים בניצוחו של שטרית, מסבירה אדלשטיין ל-קרב מדוע תביעתו אינה יכולה להתקבל: אם הייתה אפשרות חוקית להגיש את המסמכים בדרך ששטרית הגיש אותם, ואז החליט משרד הפנים בצורה שרירותית שלא לקבל אותם - אין לו עילת תביעה נגד שטרית. אדלשטיין מוסיפה: "אם אני צריכה לתת פסק דין, אני אשווה בין חוק הנוטריונים לתקנות הנוטריונים, ואני אתייחס לעדות של עו"ד נגר". זו השערורייה עליה דיברנו: נגר לא הוזהר, לא הועמד לחקירה נגדית - ולכן לא העיד, חד וחלק. אבל אדלשטיין לוקחת את הדברים שנזרקו לחלל האולם, לא אומתו ולא עומתו - ומשתמשת בהם נגד התובע.
לבסוף מציעה אדלשטיין ל-קרב להסכים לדחיית תביעתו ללא צו להוצאות. הוא אינו מסכים והיא עוברת לכמעט-איום: "אם אני אתן פסק דין שבו אני דוחה את התביעה, אני אחייב את אדוני בהוצאות. או שתגיעו לפשרה. הסברתי למה אני אדחה". חשוב לומר, כי בתי המשפט נוהגים - בפרט בתביעות קטנות - להזהיר שהצד המפסיד עלול לשאת בהוצאות, אך מעולם לא שמעתי שופט אומר בצורה כה חד-משמעית גם מה יהיה פסק דינו וגם שיטיל הוצאות. ומובן שיש לראות את הדברים על מה שהתחולל בשעה הקודמת.
קרב יוצא לכמה דקות לדבר עם בת-זוגו, ובדרך החוצה מפטיר: "כל הזמן הערות מהצד - 'שקרנים' וכאלה". אדלשטיין: "אז לא תהיינה הערות מהצד". כן, עכשיו היא נזכרת. קרב חוזר ומודיע שקיבל את ההצעה, אבל אז קופץ שטרית ודורש הוצאות. סוף-סוף אדלשטיין מזכירה לו מי בעל הבית: "אני רושמת הסכמה". שטרית: "אני לא צריך את ההוצאות, זה לטובת אוצר המדינה". אדלשטיין: "אוצר המדינה מוחל". שטרית: "אבל אני לא מוחל" וממשיך לטעון. אדלשטיין: "זו הייתה הצעת בית המשפט, אדוני לא אמר שאינו מסכים וזה מה שהתובע הבין".
שטרית נסוג ומוסיף בקול: "אני אטפל בהם בדרכי שלי". עלי להודות, כי כאן כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי בקול: "מה זה היה?!". שניים מהנוכחים השיבו לי ששמעתי היטב - זה היה איום; "ככה זה באילת", אומרת אחת מהן, גם בהתייחס לאופן ניהול התיק. אבל אדלשטיין הצליחה לא לשמוע גם את האיום הזה, או חמור מכך - לשמוע ולהתעלם ממנו.
השורה התחתונה: ליאורה אדלשטיין נהגה במשוא פנים מובהק, כמותו לא ראה הח"מ במאות האולמות בהם ביקר ובמאות הדיונים בהם ישב. ליתר דיוק: אפילו לא משהו המתקרב לו. לקוח עולה מרוסיה ובת-זוג שמעמדה לא ברור מול שני עורכי דין ישראלים הפועלים באילת - והיא לקחה את הצד החזק, שאליו היא כנראה מרגישה הרבה יותר מחוברת. אדלשטיין הייתה חכמה על חלשים והפגינה יראה מפני החזקים.
כאמור, ייתכן שמבחינה עובדתית ומשפטית אדלשטיין צדקה והתביעה הייתה חסרת יסוד. אבל כאשר היא מאפשרת לנתבע לטעון ראשון וללא הפרעה, להכפיש את התובעים שוב ושוב ללא הערה, להחליט מי מדבר מתי, להיכנס לדבריה - אדלשטיין יוצרת חשש כבד שפסק הדין היה מוטה כשם שניהול הדיון היה מוטה. וכאשר היא מעלה טענות עבור הנתבע, קשה עד מאוד לסמוך על האוביקטיביות של ההצעה שלה לתובעים. מה שהתרחש בדיון הזה מצריך בחינה מעמיקה שבסיומה מענה על השאלה: האם ליאורה אדלשטיין ראויה להיות שופטת בישראל.