בין אילת לירושלים

מי שציפה לדו-קרב בצהרי היום בין אסתר חיות לאיילת שקד בנוגע ליחסי ממשלה-בג"ץ בכלל ופסקת ההתגברות בפרט – התאכזב. הנשיאה לא הזכירה אפילו ברמז את חילוקי הדעות הקשים עם השרה, וזו מצידה הסתפקה באזכור של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו כנקודת מוצא לרפורמה שלה בתחום שמירת זכויות חשודים ונאשמים. הנושא אומנם נדון במושב לוהט ביום הקודם, אבל שם היו אלו יולי אדלשטיין ומרים נאור שייצגו את העמדות המנוגדות – כאשר אדלשטיין מתון יותר מאשר שקד, ונאור שוב אינה בת השיח של הדרג המדיני. בדיקה שלנו העלתה, כי אין המדובר בתיאום בין חיות לשקד כדי להוריד במקצת את גובה הלהבות, אלא בצירוף מקרים. מותר לשער שחיות החליטה להסתפק בדברים הנחרצים שאמרה לפני שבועיים בטקס השבעת שופטים, ואילו שקד רצתה שתשומת הלב תתמקד ברפורמה שלה. אבל אולי גם בלא כוונה, ייווצר כאן מהלך שיאפשר הידברות שקטה ועניינית. אדלשטיין הציע במפורש להיות הספונסר של הידברות כזאת, אם כי לא בטוח שבנימין נתניהו יאהב את הרעיון שיאפשר אולי ליורש-בכוח שלו לרשום הישג חשוב. מכל מקום, ברור שהידברות היא חיונית והפסקת האש של השבוע יכולה לסייע בקידומה – בתנאי ששני הצדדים ישמרו עליה ויעברו לדו-שיח שקט וענייני.

במקביל, ייתכן שהיינו עדים השבוע לפתיחת חזית מפתיעה-משהו בין הממשלה לכנסת. אדלשטיין דיבר על חוקים שממשלות רבות הפכו לאות מתה בכך שלא התקינו את התקנות הנחוצות ליישומם, אם כי הקפיד לומר שכיום המצב משתפר. היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, היה הרבה פחות דיפלומטי: הוא אמר במפורש שבג"ץ מגן על הכנסת מפני השתלטות של הממשלה, ושיבח את השופטים בין היתר על פסילת חוק מס דירה שלישית – התערבות בולטת במיוחד בחקיקה, שנעשתה לא בשל המהות אלא בשל הצורה. חייבים לומר שיש צדק בטענותיו של ינון, אך הן נעוצות במערכת השלטונית שלנו. כאשר הבחירות הן סיעתיות ולא אישיות, הנאמנות של חברי הפרלמנט חייבת להיות קודם כל למפלגותיהם ולעומדים בראשן. זה נכון במיוחד במפלגות בהן רשימת המועמדים נקבעת בידי איש אחד או קבוצה מצומצמת: ישראל ביתנו, יש עתיד, יהדות התורה, ש"ס. רק שיהיה ברור: החלופה – בחירות אישיות – גרועה עוד יותר, כי היא מביאה לעיוות משמעותי בין סך הקולות לבין מספר המושבים, ומובילה לכך שחברי הפרלמנט מסתכלים קודם על האינטרס הצר של בוחריהם ורק אחר כך על האינטרס הלאומי. אז מה הפתרון? אפשרות ראשונה: יותר כבוד ותרבות הדדיים; אבל זו כנראה דרישה מוגזמת. אפשרות שנייה: קביעת כללים ברורים לפעילות שתי הרשויות זו מול זו; אבל זה כנראה חלום באסמפיה. אפשרות שלישית: התערבות של בג"ץ – ועם כל החסרונות שלה, נראה שלעיתים אין מנוס ממנה, אבל גם השופטים חייבים להיות מרוסנים ולהעדיף שהפוליטיקאים יסתדרו ביניהם.

קצת אחרי המושב הסוער-למדי על פסקת ההתגברות, ביום ראשון בערב (27.5.18), פרסם בג"ץ את פסק דינו בעתירות נגד חוק ההדחה. הרכב של תשעה שופטים, בראשותה של חיות, דחה את העתירות. זו לא הייתה הפתעה למי שנכח באולם בדיונים עליהן, וגם במבט מן הצד נראה, כי השופטים הבינו – מעבר לנימוקים המשפטיים – שפסילה של חוק כזה תגרום לרעידת אדמה שתוצאותיה מבחינתם יהיו הרות אסון. אוי לו לבית המשפט העליון, אם ייתפס כמי שמעניק הגנה לאויביה של המדינה ולתומכיהם, אפילו אם הם חברי כנסת. הייתה פסקה חשובה במיוחד בפסק דינה של חיות, שאולי מרמזת של שינוי משמעותי ונחוץ בהלך הרוח של בג"ץ. חיות כתבה: "התכלית המונחת ביסוד חוק ההדחה היא מניעת שימוש בכלים הדמוקרטיים לקידום מטרות אנטי-דמוקרטיות החותרות תחת קיום המדינה. רעיון זה עוגן זה מכבר בשיטתנו המשפטית... תכליתם המשותפת [של כללי המשחק] היא אחת: הגנה על קיומה של המדינה תוך איזון בין הגנה זו ובין הבטחת ערכיה הדמוקרטיים. תכלית זו נשענת על התפישה, כי 'חוקה אינה מרשם להתאבדות, וזכויות אזרח אינן במה לכיליון לאומי. זכויות האזרח יונקות מקיומה של המדינה, ואין להופכן קרדום לחיסולה'". האמירה הזאת יכולה לשמש בסיס גם לצעדים אחרים שנועדו למנוע מאויבי המדינה (מבית ומחוץ) להשתמש במערכותיה כדי לפגוע בה. חיות, בעלת התודעה ההיסטורית העמוקה, מן הסתם יודעת שזה אחד הלקחים המרכזיים ממה שהתחולל בגרמניה של וימאר לפני עליית הנאצים לשלטון. ברוח הדברים הללו, אולי סוף-סוף ימנע בג"ץ את השתתפותם בבחירות של אישים התומכים בגלוי בטרור, אולי יאפשר להחמיר את תנאי מאסרם של מחבלים ואולי יבחין בין חופש הביטוי לבין סיוע לאויב במלחמת התודעה נגד ישראל.

שי ניצן הצליח לדבר עשר דקות בלי לשקר – הישג בהחלט מכובד. הוא איזן אותו בכך שבחר להתעמת בפומבי, מעל הבמה המרכזית של הכנס, עם השרה הממונה עליו. בהרבה מדינות אחרות, פקיד – בכיר ככל שיהיה – שהיה מנהל ויכוח שכזה עם השר, היה מפוטר בתוך 24 שעות. בתרבות השלטונית המעוותת שלנו, בה הפקידים מרגישים כשליטים והמשפטנים מקבלים כוח רודני, התנהגות כזו מתקבלת כמעט בטבעיות. שקד הציגה בכנס את רפורמת זכויות החשודים והנאשמים, עליה נדבר בפסקה הבאה. ניצן החליט בו במקום לסטות מנאומו הכתוב ולהוסיף לו התייחסות להצעותיה של השרה. "רוב דבריך מקובלים עלי", פתח – כאילו שהיא צריכה את אישורו. הוא הביע הסכמה לכך שצריך לשמור על זכויות חשודים ונאשמים, הצהיר שהפרקליטות רואה את זה כחובתה (על זה אפשר להתווכח, אבל לא כרגע) ואז הוסיף: "יש גם נפגעי עבירה, בין אם מדובר בנפגעי עבירה בעבירות פרטניות, בין אם מדובר בנפגעי עבירה שהם הציבור בכללותו כמו כעבירות שוחד בשחיתות. כאשר עושים צדק, לעיתים נפגעים אנשים... צריך להיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים. צריך לשמור על האיזונים הנדרשים. כל שיטת משפט צפונה בחובה גם אופציה לעוול, והשרה ודאי אינה רוצה בהרמת ידיים במאבק בפשיעה". דברים חשובים ובהחלט יש לשמוע את הפרקליטות והעומד בראשה – בהבדל אחד קטן: בדיון פנימי, לא מעל במה. אבל ניצן מרשה לעצמו להפר כללים בסיסיים של מינהל תקין ונימוס אלמנטרי, והוא עושה זאת מאותה סיבה שהוא משקר בלי הרף: כי הוא יכול, כי הוא יודע שלא יקרה לו דבר.

חשוב להפריד בין הצורה שבה דיבר ניצן לבין התוכן של דבריו. הצורה, כפי שאמרנו, הייתה חצופה. בתוכן, לעומת זאת, היו דברי טעם. דגש יתר על זכויות חשודים ונאשמים עלול לפגוע ביכולת לתפוס עבריינים ולהענישם. ושימו לב: אני מדבר על דגש יתר. כמו בכל דבר, הפרזה אינה רצויה – לשום כיוון. למשל: שקד צודקת בנושא צילומם של חשודים באולם, תיעוד מלא של החקירות, הבטחת שעות שינה ושמירת מוצגים (שם ניצן, שוב בחוצפה אופיינית, החליט שקביעתה של מרים נאור אינה מחייבת את הפרקליטות). לעומת זאת, נוכחות עורך דין בחדר החקירות מהרגע הראשון (צעד שהיא שוקלת) תוביל לכך שחשודים כלל לא ידברו, ומתן זכות שתיקה לעדים (צעד עליו הכריזה) יחבל קשות בחקירות. הדבר המרכזי ברפורמה הוא, שמה שקבוע כיום בהוראות פנימיות יהפוך לחקיקה ראשית, ויש לקוות שבחוק יהיו אמצעים לפיקוח חיצוני על קיומו. חשוב מאוד לקבוע בחוק גם עונשים למי שיפר את ההוראות, משום שכיום המשטרה פוגעת דרך קבע בזכויות החשודים – ואיש אינו משלם את המחיר על כך. במקביל, גלעד ארדן – השותף עם שקד לחוק המתוכנן – חייב להתערב בנושא תנאי הכליאה והמעצר, שהם אולי הדבר הגרוע ביותר בכל המערכת ומה שמוביל לא רק להרשעות שווא – אלא גם לרמיסה גסה של זכויות אדם בסיסיות ואף לאובדן חיים.

היה השבוע עוד משהו שלמיטב ידיעתי עבר בלא כל תשומת לב, ואני לא בטוח אם זה טוב או רע. תנועת בצלם הוציאה הודעה התוקפת בחריפות את פסק דינו של בג"ץ, שאפשר להרוס בנייה בלתי חוקית של בני שבט הג'האלין בין ירושלים לים המלח. בתחילת הדברים נאמר: "אמנם את המדיניות הגה הדרג המדיני, אך כמו במקרים אחרים, נרתמו השופטים למאמץ וסללו את הדרך לביצוע פשע מלחמה. באחריות האישית לביצוע פשע זה יישאו לא רק קובעי המדיניות – אלא גם אלו שסללו עבורו את הנתיב המשפטי". תקראו עוד פעם אם אינכם מאמינים למראה עיניכם. התנועה הבוגדנית הזאת, המעניקה רוח גבית וסיוע ממשי לאויבי המדינה, מאשימה את שופטי בית המשפט העליון בפשעי מלחמה. זו אמירה חמורה בהרבה מאלו שנשמעו מהצד הימני של המפה – ושהיו חמורות ובזויות בפני עצמן – אבל איש לא התרגש. אז אולי מצד אחד זה אומר שאיש אינו מתייחס ברצינות לבצלם, אבל מצד שני זה אולי אומר שלשמאל מותר – ולא בפעם הראשונה – להגיד מה שלימין אסור אפילו לחשוב. הנהלת בתי המשפט בחרה שלא להגיב על הדברים – וחבל. לא מדובר בכבודם הפרטי של השופטים שישבו בתיק הספציפי, אלא באמירה החוצה בגדול את גבולות השיח הלגיטימי. מי שמאפשר להגיד על שופטי ישראל שהם פושעי מלחמה, בל יתפלא אם ייטען כלפיהם שהם מטים דין מסיבות פוליטיות ובל יתרגש בפעם הבאה שמישהו ינסה לתקוף פיזית שופט.