אין גבולות. שום דבר איננו מחוץ לתחום. הכל מותר. ביטחון המדינה? לא משנה. חיי הישראלים? לא חשובים. האמת? ודאי שאין לה שום משמעות. רק דבר אחד קיים: להכפיש את
בנימין נתניהו ובמידת האפשר להביא להפלתו.
הסיבוב האחרון: סיפור ההאזנות ל
בני גנץ ולתמיר פרדו בנושא הגרעין האירני.
אילנה דיין - לה יש עבר של פברוקים - יצאה בקול תרועה רמה: ראש הממשלה הורה להאזין לרמטכ"ל ולראש המוסד. פרדו מיהר להסתמך על דבריה של דיין ויצא נגד נתניהו. גנץ - אולי מתוך זהירות ואולי מתוך מחשבה על עתידו הפוליטי - שתק. נתניהו הכחיש, אבל לזה כמובן אין שום משמעות. ואז יצא ראש השב"כ דאז,
יורם כהן, והבהיר: נתניהו לא הנחה אותי ספציפית להאזין לגנץ ופרדו. דורשי רעתו של נתניהו קפצו כמוצאי שלל רב על המילה "ספציפית". לשיטתם, זה אומר שנתניהו הורה להאזין - אבל לאו-דווקא לגנץ ופרדו. נו, וזה כמובן פסול בתכלית. הכיצד מעז ראש הממשלה לעקוב אחרי בכירי מערכת הביטחון?
האמת הפוכה לחלוטין, אבל לחלוטין. אם נתניהו
לא היה מורה על האזנה - אז הוא היה מועל בתפקידו ובחובתו לביטחון המדינה ותושביה. סביב הגרעין האירני היו הדלפות מופקרות אין-סופיות, ולמי ששכח - אנחנו מדברים על האיום המשמעותי ביותר על עצם קיומה של המדינה. חובתו של נתניהו הייתה לגלות מי מדליף ואז לפטר אותו בו במקום, בכיר ככל שיהיה. לא מדובר על פוליטיקה; מדובר על הישרדותנו, חד וחלק.
ההדלפות הללו - שלמיטב זכרוני הן חסרות תקדים אפילו במדינת הפטפטנים שלנו - נשענות במידה רבה על הדה-לגיטימציה המתמשכת והבלתי-פוסקת שעושים חלק ניכר מהעיתונות ומהעיתונאים לנתניהו. כאשר מפמפמים ללא הרף שנתניהו כושל ונתניהו הססן ונתניהו מושחת ונתניהו מזיק - זה משפיע, אפילו תת-הכרתית, גם על בכירים ביותר. הם מקבלים את התחושה, שנתניהו טועה והם צודקים - ואז אין להם בעיה ללכת לתקשורת ולפגוע בביטחון המדינה כדי למנוע מהלכים שלדעתם הם מסוכנים. קוראים לזה "הפיכה". היא לא נעשית בכידוני צבא אלא במקשי מקלדת, אבל זה ההבדל היחיד.
לחלקים מסוימים בתקשורת (
ידיעות אחרונות, הארץ, וואלה ואחרים), כל זה חשוב כקליפת השום. מבחינתם יש מטרה אחת שמקדשת את כל האמצעים: להפיל את נתניהו. אם בדרך עוזרים לאירן - חבל, אבל אין ברירה. אם בדרך מסייעים לחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה - חבל, אבל אין מנוס. הוא אשר אמרנו: אין שום גבולות, אין שום מעצורים.
בהקדמה לספרו "תמוז בלהבות", על השמדת הכור העירקי, מתאר שלמה נקדימון תרחיש אימה בו עירק מטילה פצצת אטום על תל אביב.
מנחם בגין מקבל את הידיעה תוך כדי ישיבת הממשלה, נותן הוראות בקול קר כקרח, אומר שטעה כאשר לא הורה להפציץ את הכור - ואז "פורץ בבכי נורא". כולנו מקווים שלא נעמוד בפני איום דומה מצד אירן. ואם כן - באחריות לכך ישאו ראשי הממשלה, שרי הביטחון, ראשי שירותי המודיעין וגם המדליפים ומי שנתנו להם במה. מוטב שהללו יקטרו עכשיו מאשר שכולנו נבכה בעתיד.
