מבין שיריה של עדנה טופר, ציירת מפתח תקוה, שאף אמה יוצאת אפגניסטן, רבת כישרונות היא ובעלת סגנון ייחודי בתחום הציור, ניתן להבחין בספר הביכורים שלה, הנקרא בשם "שירים ורישומים", בשירים שיש בם נסיקה ראשונית אל עולם הטוהר של השירה וכן שילוב מעניין של מילים זועקות ובוקעות מתוך הנשמה עם רגישות עדינה ומפעימה לב. ובצד כל אלה משתלבת נאה, יכולת ביטוי בציור, המזדהה להפליא עם זעקת המילה הנכתבת.
השתקפות הבריאה נשזרת בתוך שיריה כמעין חלום בלתי מושג שנמוג, וקרעיו נתפזרו בהותירם שרטת בלב כאותו אילן פורח ומלבלב ביום זוהר של אביב, אשר הונפה עליו יד זדונית של כורת. ועם כל השוני בנושאי השירים הנכללים בספר, יש בם קו מאחד, הצורר בתוכו שאיפה לעולם של שלווה וטוהר, שתמיד איזו אש אוכלת ומכלה לוחכת בו, המותירה אחריה אך תקווה שדופות וחנוקות. מעין אכזבה מהולה בשירתה מן הגורל המתעתע או ממעשה בני אנוש, המעיב על עולם של טוהר, שהוא נושא תשוקתה של המחברת.
בשיר "סגרתי" (עמ' 38) ובשיר "באתי לצייר" (עמ' 14), וכן בשיר הקצר והקולע "סירת פרטים" (עמ' 28) מתוארת בעצם קבוצת תיירים, כעין פרטים שבאו לחבל באותו עולם של שקט וטוהר, שאליו נושאת המחברת את נפשה, ונמשך הקו המאחד אשר הזכרתי.
השיר "סרגתי" (עמ' 38) הוא אישי מאוד, ובוקעת מתוכו זעקת כאב של אכזבה הנישאת אל הצד שכנגד, והציור (עמ' 39) משלים להפליא את הרעיון המשתקף בשיר.
וכך ממשיך קו זה ונמתח בשיר "באתי לצייר" (עמ' 14), המבטא את התאכזרות הגורל, שחיבל בעולם הטהור, שהמחברת שאפה אליו, והפעם הגורל התנכל לעולם היקר לה, שהוא הציור, במובנו הצורף והאידיאלי, עדי פסגתו הנשגבה, ובגלל אותם מלאכי חבלה הזורעים רק הרס, נבצר ממנה לצייר את אשר אווה ליבה, ומכאן נובעת אכזבתה.
כן הופכת אותה זעקת כאב אישית של המחברת לאוניברסאלית, ומשאת נפשה של המשוררת היא בעצם גם משאת נפשה של האנושות השסועה והסובלת, שמנת חלקם של רבים מתוכה רק מלחמות, שנאה תהומית וקנאה, האוחזות בה ומטלטלות אותה כספינה בים סוער, כך שנבצר ממנה להגיע אל חופי מבטחים של שקט ושלווה.
