בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, הסתובב בישראל יהודי אמריקני "משוגע" והעלה בפני הממסד החקלאי בארץ, משרד החקלאות וחקלאים, רעיון לפתח ולגדל בארץ כותנה. שם האיש היה סמואל (סם) המבורג חוואי יהודי אמריקני, תושב קליפורניה.

למד בגימנסיה "הרצליה"

המבורג נולד ב-1899 בפינסק (אז ברוסיה) לאהרון לייב ושנה (שושנה) המבורג. ב-1912 והוא בן כ-13 נשלח לבדו לארץ ישראל התגורר אצל קרובי משפחה, ולמד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. עם גירוש תושבי תל אביב על-ידי השלטון הטורקי, עברה הגימנסיה לשפיה ואחר כך לבת שלמה, התלמידים נקלטו על-ידי איכרי המושבה והמבורג התגורר בביתו של האיכר אברהם מזרחי. כאן אולי החל זרע השיגעון שלו לחקלאות. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה התגייס לגדודים העבריים. ב-1920 יצא לארצות הברית בכסף שנאסף מבני המשפחה, ולמד שם חקלאות באוניברסיטת קליפורניה. שי ברץ בן משפחת ברץ המיתולוגית מראשוני קבוצת דגניה, הוא קרוב משפחתו של סם המבורג והכירו היטב. שי מספר לי כיצד הפך המבורג לבעל חווה מצליח: "מדינת קליפורניה שרצתה לפתח את עמק יואקין העניקה חלקה לכל סטודנט שסיים את לימודי החקלאות שלו. הסטודנטים היו ברובם בנים של חוואים אמריקנים מבוססים שלא רצו לעבד שטחים בשממה. סם קנה מהם את השטחים בנזיד עדשים, השתלט על שטח גדול ועיבד אותו. ב-1932 מכר את השטחים בעמק סן יואקין והקים חווה בת 32,000 דונם בעיירה לוס בנוס שליד סן פרנציסקו והקים בחווה שני כפרים שלהם נתן שמות עבריים: "שלווה" ו"מנוחה", שאותם אכלס בפועלים שהביא ממקסיקו. סם שאף להביא לחווה את הפיתוחים האחרונים בתחום החקלאות וכדי להשיג מטרה זו, העמיד שטחים בחווה לחברות ויזמים שונים כשפני ניסיון לטכניקות חדשות. במטע השקדים שלו הועברו צינורות השקיה בעומק רב על-מנת להשקות ישירות את ציצת השורשים של העצים. כדי לפתור את בעיית התחזוקה של הצינורות, השתמש בצינורות זכוכית של קורנינג - יצרן הזכוכית הגדול בעולם. שמה של החווה יצא לתהילה וגם הניבה רווחים כלכליים. ב-1926 הוא נושא לאישה את אליס זקס (1905-2001), מורה ולימים פעילה חברתית ופוליטית. נולדים שלושה ילדים. בן, אהרון (1939-1975), ושתי בנות.

מעלה רעיון פיתוח גידול הכותנה בארץ

בתחילת שנות ה-50 ביקר סם אצל קרוביו בארץ והתחיל להתעניין בגידול כותנה בישראל. לאחר בירורים וסיורים קבע שקיימים כאן תנאים טובים בהחלט לגידול כותנה בעיקר בשטחי החולה ואזור עמק בית שאן. רעיונו וחזונו של המבורג לפתח בארץ גידול כותנה נתקל בהתחלה בספקנות מצד מומחי חקלאות בארץ שטענו כי "העסק לא ילך, מה לישראל ולכותנה, אין לנו מומחים וידע בתחום. פיתוח הענף יצריך הוצאות עצומות ועלול להכניס את המדינה לחובות גדולים ואיך נתמודד עם יצוא הכותנה של ארצות המייצאות אותה עשרות רבות של שנים". המומחים הזכירו שסקר בריטי משנת 1938 קבע כי לא ניתן ולא כלכלי לגדל כותנה בארץ. אולם לא "בולדוזר" כמו סם המבורג יוותר על רעיונות שהוא מאמין בהם. בתחילת שנת 1952 נפגש המבורג בשה בוקר עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון ועם שר החקלאות דאז לוי אשכול וכן עם צמרת המשרד והצליח לשכנע אותם להתחיל בגידול ניסיוני של כותנה בארץ. במרץ 1952 הוא נילווה לסיור דוד בן-גוריון ושר החקלאות דאז לוי אשכול בנגב. בשנת 1952, ביוזמתו ודחיפתו של סם המבורג מוקמת בעמק בית שאן ליד מושב בית יוסף חוות כותנה "חוות שמואל" ונקראת על שמו. החווה מוקמת בשיתוף חברת "יצור ופיתוח" של איחוד הקיבוצים הקבוצות, משר וגופים נוספים, ונחנכת בטקס חגיגי ביום חמישי 18 ביולי 1953 במעמד שר האוצר דאז, לוי אשכול שהיה קודם לכן שר חקלאות וכן בהשתתפות מנכ"ל משרד החקלאות חיים גבתי ואישים נוספים. אורח הכבוד היה סם המבורג שנשא בעברית נאום קצר בן משפט אחד. וכך אמר: "אפשר לבנות מאות חוות כאלה ואני רוצה לעזור להקים אותן". אם כבר הזכרתי את חיים גבתי - בין גבתי, שלימים יכהן כשר חקלאות לסם המבורג נוצרו קשרי ידידות חזקים, ומספרים כי המבורג בנה לעצמו בית בקיבוצו של חיים גבתי בעמק יזרעאל (גבת או יפעת) כדי להיות קרוב לידידו גבתי. איני יודע עד כמה הדבר נכון. אני מבחין שגם גבתי וגם המבורג נולדו בעיירה פינסק אולי מכאן צמחה ידידותם.

תחילת הגידולים הנסיוניים

בשנת 1953 נזרעה כותנה בשטח של כ-300 דונם ב-4 מקומות בארץ, בחוות איבים שעל-יד ניר עם, במשואות יצחק, ב"חוות שמואל" בעמק בית שאן ובחוות מרדכי במעוז חיים. המבורג הביא מארצות הברית זרעים משובחים, שיטות עיבוד חדישות, חומרי הדברה מיוחדים, ציוד ומיכון וכן מומחים, והתוצאות לא איחרו לבא. היבול כבר בקיץ 1953 היה נאה יחסית והכותנה עלתה יפה. ב-1954 כבר נזרעו 3,000 דונם וב-1955 השתרעו שטחי הכותנה בארץ על כ-50 אלף דונם. קטיף הכותנה בשנות ה-50 הראשונות היה בעיקרו ידני. תחילה קטפו כותנה בידיים. למשימה גויסו חברי המשקים, תלמידים מבתי-הספר של משקי הקיבוצים, ותושבי מעברות וישובים שנשלחו מלשכות התעסוקה. וכך מדווחת העיתונות באוגוסט 1954, "מאות מבני הקיבוצים, אנשי מעברות ויישובי העולים מבית שאן, צמח, ועפולה פשטו על שדות הכותנה והחלו באיסוף פקעות הצמר הלבנים שבוצע למעשה זו הפעם הראשונה בקנה מידה תעשייתי מסחרי". במחצית שנות ה-50 הובאה הקטפת הראשונה, קטפת חד-טורית. המבורג תרם בהמשך למגדלי כותנה בארץ מספר קטפות אותן הביא מארצות הברית. ביום שישי 4 במרץ 1955 נחנך בטקס חגיגי ליד "חוות שמואל" במעמד שרת העבודה גולדה מאיר (אז מאירסון) ושר החקלאות פרץ (פריץ) נפתלי, מכון משוכלל ראשון מסוגו בארץ להפרדת סיבי הכותנה. סם המבורג התקבל בתשואות ואמר בעברית: "לפני 3 שנים אמרתי לשרי ממשלה כי לא אנאם לפני שתהיה חבילת הכותנה הראשונה והיום הוא יומי. הנני מדגיש כי מימי לא ראיתי כותנה כה משובחת כזו הגדלה בישראל. אדמת ישראל בורכה בתנאים טבעיים לגידול הכותנה. כחקלאי וכראליסטי אני רואה בחזוני כי ענף הכותנה יגדל ויצמח בישראל ויגיע לאלפי דונמים וכלכלת הארץ תתעשר ותתפרסם". המבורג השתתף בשורה של כינוסי מגדלי כותנה בארץ והתקבל בלבביות. כך למשל, ביום שני 28 בפברואר 1955 נערך ב"בית האיכר" בתל אביב כינוס מגדלי כותנה בארץ. המבורג הרצה בו על גידול הכותנה בארצות הברית והסיכויים של ענף הכותנה בארץ. הוא סיפר, שכשאל מדוע לא מגדלים כותנה בארץ נאמר לו כי הכותנה אינה עולה יפה בארץ והניסיונות בגידולה בתחנת הניסיונות לא הצליחו. "אני איכר ואיני מאמין בפרופסורים" אמר, והוסיף כי ראה את הגידולים בשדה הניסיונות ונוכח לדעת כי גם השיח של הכותנה היה טוב, דבר המעיד כי גם הכותנה יכולה להיות טובה.

מחלת "תולעת הזיפית"

אולם לא הכל היה ורוד. ב-1956 פקדה את שדות הכותנה בעמק בית שאן מחלת "תולעת הזיפית "או בשמה הרשמי אז", זחל הלקט הזיפי" שגרמה לנזקים משמעותיים ליבולים ואף להשמדת יבולים לא מעטים. המבורג, הוזעק מחוותו בארצות הבית כדי לסייע לייעץ ולהדריך. הוא הגיע חיש מהר לארץ והביא עמו דוגמאות של כמה סוגי ריסוס שנוסו מיד לאחר הגעתו. הוא ביקר בשדות הנגועים וקבע שחומרי הריסוס נגד תולעת הזיפית שתקפה את שדות הכותנה הם יעילים, אולם שיטות הריסוס היו לקויות וזו הסיבה שהמזיק לא הודבר עד כה. לדבריו יש לרסס את צמח הכותנה מפסגתו ועד השורש מבלי לפסוח על-אף עלה. המבורג הבטיח שישגר לארץ טייס מומחה שיוכל לרסס את השדות בעזרת מתקן ריסוס מיוחד מגובה נמוך. ביולי 1955, בהזמנת משרד החקלאות, השתתף בהכנת תוכנית לעיבוד חקלאי של שטחי החולה אחרי ייבוש האגם. יחד אתו הגיע ג'ון י. צוקרמן אף הוא חוואי יהודי מקליפורניה אף הוא ובעל ניסיון בהכשרת אדמת כבול וניצולה לגידולי חקלאות.

יוזם גידול עגבניות לתעשיה

בשנות ה-60, הציע המבורג לראשי משרד החקלאות לנסות שיטת גידול עגבניות לתעשיה שיקטפו באמצעות מיכון (קומביין) ויועברו באמצעות מיכלים. ביוזמתו ודחיפתו החלו בארץ בשנות ה-60 לגדל עגבניות תעשיה בהקיף מסחרי. המבורג שהיה בעל ניסיון בגידול עגבניות תעשייתיות בחוותו בקליפורניה, יעץ, הביא שתילים וזנים מיוחדים מארצות הברית. כן פותחו בעידודו זנים מיוחדים המבשילים באופן אחיד. שי ברץ קרוב משפחתו של סם המבורג, מספר, כי באמצע שנות השישים העביר סם את ניהול החווה בארצות הברית לידיו של בנו, אהרון והחל לעבוד מטעם ישראל כיועץ למדינות נחשלות באפריקה. בשם ישראל תכנן, למשל, את מערכת המים של זמביה. כמו-כן ערך סיבוב הרצאות בעולם על נושא הרעב, מטעם האו"ם. מעריכים כי באחד מביקוריו באפריקה נעקץ על-ידי חרק לא מזוהה, חלה בזיהום קשה שיתכן שכתוצאה ממנו חלה במחלת תסמונת ג'יליאן ברה. זיהוי מוטעה של המחלה הנדירה וטיפול לא נכון השאירו אותו משותק בשתי רגליו. הוא גם איבד את שמיעתו. כשנודע דבר מצבו הבריאותי יצא ב1966 שר החקלאות חיים גבתי, באישור הממשלה לארצות הברית כדי לבקר את סם המבורג בחוותו שבקליפורניה, כאות הוקרה לאיש שתרם כה רבות לחקלאות בישראל. ב-1968 הגיע סם המבורג לביקור ממושך בישראל בלווית בנו אהרון שניהול החווה הועבר אליו. ביום שני 17 ביוני 1968 נערכת לכבוד סם המבורג ולבנו אהרון "מסיבת גן" במשרד החקלאות בקריה בתל אביב בהשתתפות שר החקלאות חיים גבתי, העובדים הבכירים של המשרד, אנשי המרכז החקלאי, אברהם הרצפלד, יוסף וייץ ועוד. פעילותו וביקוריו התכופים בארץ של סם המבורג זכתה לסיקור נרחב יחסית בעיתונות הישראלית והוא מכונה בעיתונות הישראלית "אבי הכותנה הישראלית. ב-1968 הוא אומר בראיון לעיתונות הישראלית "אני מקווה שישראל תשמור על הצביון החקלאי שלה כי אנשים המעבדים אדמתם הם נשמת הארץ ואין ארץ שיכולה להתקיים ללא נשמה". כאמור ביקר המבורג פעמים רבות בארץ כדי לייעץ ולעמוד מקרוב אחר ההתפתחות החקלאית בישראל. שי ברץ מספר כי הסבלים בשדה התעופה לוד הכירו אותו כ"בן בית" מביקוריו התכופים בשדה תעופה זה והוא נהג לתת להם טיפים ביד רחבה. סיפור פיקנטי הקשור בסם המבורג ועליו דווח בעיתונות: היה זה באוקטובר 1965 המבורג הגיע לשדה התעופה בלוד לביקור בארץ והתברר לו כי מזוודתו נעלמה אנשי השדה אמרו לו כי אין לו מה לדאוג מזוודת מבוטחת וכי יבררו את הנושא. התברר כי המבורג נהג לכתוב על מזוודתו בתווית גדולה את השם המבורג, אנשי מטען האוויר סברו בתום לב כי המזוודה מיועדת לעיר המבורג והיא נשלחה לשם. סוף טוב הכל טוב, המזוודה הוחזרה לישראל ולבעליה כעבור מספר ימים. ביום רבעי 17 ביולי, 1968, כשהוא חולה וישוב בכיסא גלגלים משתתף סם באופן פעיל בדיוני האסיפה השנתית של מגדלי הכותנה. כשדווח באסיפה כי שטחי הכותנה ב-1968 משתרעים על 300,000 דונם קרא המבורג לפעול להגדלת שטח הכותנה בארץ אף למיליון דונם וציין כי הדבר אפשרי. בשנת 1968 שהה סם תקופה לא קצרה במלון דן בתל אביב אשר התקין עבורו דלת רחבה בחדר מיוחד כדי להקל עליו את הכניסה בכיסא הגלגלים. שי ברץ מספר לי כי בשלב מסוים עבר סם להתגורר לתקופת מה בדירה ברחוב עמנואל 6 בתל אביב. אגב בבניין זה התגורר העיתונאי ואיש הציבור, ד"ר ישראל קסטנר שנרצח ב-1957. ב1975 פקד את סם המבורג אסון כבד, בנו אהרון נהרג כתוצאה משריפה בסן פרנסיסקו. יש אומרים כי הייתה זו תאונה, אחרים טוענים כי היה כאן מקרה התאבדות על-רקע אישי. אהרון היה בן 35 במותו. מאז מות בנו האהוב, שהיה יד ימינו לא התאושש סם. הוא מת בחוותו שבארצות הברית ב-26 במאי 1976 והובא לקבורה בארצות הברית ליד בנו אהרון. בצילום של מצבת קברי השניים אני מבחין כי על כל מצבה מוטבע סמל מגן דוד. קרן סם המבורג, הקרויה על שמו, מעניקה בשיתוף מועצת הכותנה פרסים שנתיים למגדלי כותנה מצטיינים.