מובן ששלמה בר אבא הוא כוכב קומי ברמה העליונה ביותר. ברצותו - הוא זקן שזכרונו תש, ומצחיק בכל אקט או אימרה מגוחכת, אך מאידך-גיסא, דבקותו בתרבות הידישאית שהוכחדה כמעט כליל בתקופת בן-גוריון, תורמת הן לצחוק והן לתענוג כשהוא שר את השיר ביידיש ובעברית על "עץ בודד בדרך". בין לבין, הוא גם מתעשת ומדבר לעניין, ולעיתים שולף את האיפיונים של הדמות המיתולוגית הנערצת של יאצק מתוכניות "זהו זה". הסיפור מתרחש בבית אבות, כשהחברה הזקנים נדרשים לעשות חזרות לקראת טקס יום הזיכרון, שהטלוויזיה בחרה להעביר היישר מבית האבות לכל הארץ. את החזרות מנהלת בתו של אחד הגרים במוסד, פנינה ברט (ממיסדי התיאטרון העברי), שמעניקה בחום ורגש את הצד ההגיוני, הריאלי, בקומדיה המטורפת הזו. אביה, ולדימיר (יורם יוספסברג, המרגש בהסבה שלו לדמות הקצין היהודי לשעבר בצבא האדום), שמשחקו עוצר נשימה, מצחיק ונפלא. יורם, בעל הוותק בתיאטרון החאן הבימה ועוד, מעמיד בהצלחה דמות שלא תשכח. כה שונה ממה שהופיע בשלל תפקידיו עד כה. מול האשכנזים הללו, מתרחשת מחלוקת בינם לבין המזרחים שבין הדיירים. בנושא הגורם למחלוקת - מי יופיע בטקס, ומי יספר על הקשר שלו לשואה. נושא שפותח אשנב למה שהתרחש עם כיבוש הנאצים את צפון אפריקה, אך עם זאת חושף למעשה, שכל מה שהצפון אפריקנים טוענים לקשר שלהם עם השואה, הוא כה מזערי לעומת ששת המיליונים שהושמדו באירופה, ולכן יצחק חלמיש (שלמה בר אבא) עומד בראש ההתנגדות לתת להם בכלל להופיע. למעשה, המחזאי אילן חצור משתמש בעלילה כדי להעניק לצופים את התובנה בתוך כל הצחוקים הבלתי נגמרים, עד כמה חשוב האיחוד בין כל הפלגים, ועד כמה עשיית החשבונות והטינה בין השבטים היא מיותרת, מזיקה וחסרת תועלת. ריטה שוקרון בדמות סימה המרוקאית, עדינה, רגישה, ודואבת את מות בעלה. לכן היא דוחה כל נסיון חיזור מצד הדייר מהמוצא העירקי, חביב סלמני (יגאל עדיקא), שהמונולוג שלו על הקשר שלו לשואה מצחיק ומרגש כאחד וטבול בבדיחות עירקיות. בתוך כל החזרות, כשבר אבא מתכנן לעשות סבוטאז', עד כדי מרד כל הדיירים שלא יופיעו בטקס, עובר גם הוא, כמו הדיירים והצופים כאחד, טרנספורמציה, ומגיע לפתרון שמתגלה רק בסוף הקומדיה הנפלאה הזו. זו אומנם קומדיה, אך טבולים בה הרבה נגיעות ברגשות העמוקים שבלב כולנו ביחס לשואה, לפלגנות, לשבטיות, ועד למסקנות חרף כל הצחוקים על כל העדות, שצודק המחזאי, וצודקים גיבורי המחזה במסקנותיהם. כך גם אי-אפשר שלא להתייחס לבימוי של אילן חצור, המבוסס על שפת הגוף של כולם, עם המוזיקה הנפלאה של רן בגנו, התלבושות שעיצבה לימור הרשקו בתוך התפאורה החכמה של סשה לישיאנסקי. כי למעשה, שפת הגוף העשירה כאן, מדברת עוד יותר ומעצימה את הטקסט. הצגת סבוטאז' היא בבחינת מתנה לקהל הישראלי, בכך שהיא מעניקה לו בונבון תיאטרלי מלא וגדוש בצחוק ובמשחק נפלא של כל השחקנים, ולא רק הכוכב הנודע המסובב את הקהל סביב הזרת שלו. הכל עשוי מצד אחד בקפידה, לא ביומרות גבוהות מתיימרות, ומצד שני - לא תוך הישענות על טריקים זולים וירודים. הכל מצוין, כך שכל אחד נהנה, ואין מי שיכול להתלונן שלא. פשוט נפלא.

ולתיאטרון העברי שאפו על הפקות הצגותיו שתמיד לקוחות מההווי והתרבות העברית.