פוטש הפרקליטים

אחרי 28 שנים במקצוע, עשוי עיתונאי לחשוב שכבר יהיה קשה להפתיע אותו – ולהתבדות. זה בדיוק מה שקרה לכותב שורות אלו, כאשר יהודה יפרח חשף במקור ראשון (22.6.18) דברים שאמרה וכתבה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, לצד כמה ציטוטים מפיה של מי שהייתה מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, אסנת מנדל. השורה התחתונה של דברי השתיים: בישראל התחולל פוטש בו הדיחו הפרקליטים את חברי הכנסת והשרים, ונטלו לידיהם את השלטון. לא פחות. הנה כמה דוגמאות נבחרות. "אנחנו משרתי הציבור ולא קונסיליירים של השלטון. אנו מחויבים לשליחות ציבורית ועשייה מתוך תפיסת נאמנות של הציבור, ולא שיקוף אינטרס נקודתי גרידא של שר או מנכ"ל", אמרה זילבר. קונסיליירי הוא עורך דין המשרת את המאפיה; לדעת זילבר, הדרג המדיני הוא ארגון פשע. לדעת זילבר, הפרקליטים קובעים מהי "שליחות ציבורית" ו"נאמנות לציבור", ולא משנה מה חושב השר הנבחר. מנדל: "הייתה תקופה שהפרקליט היה צריך לטפל בחקיקה, פסיקה ותקדימים. מה שפעם היינו מכנים 'משפט'. אולם זה היה בעידן שלפני המהפכה החוקתית ועליית הערכים. היום חייבים לדבר על דברים אחרים. לאתר את האינטרס הציבורי". תרגום: הפרקליטים יכתיבו את סולם הערכים ויכפו אותו על הדרג הנבחר. ושוב זילבר: "המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטראליות ושל מומחיות אוביקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי". תקראו שוב אם לא האמנתם בפעם הראשונה. ועוד אחד: "התחום המשפטי הוא דוגמה לתחום בו שולטת שפה משלו, ההופכת נפוצה ומובנת יותר בחברה הממושפטת שלנו... לאדם מן היישוב שאינו בעל השכלה משפטית אין אפשרות אמיתית לפצחו. באופן הזה מתאפשרת המשכה של שליטת המומחים המרכזיים באופן קבלת ההחלטות. קבוצות אינטרסים אחרות, הנעדרות את הכרת הקודים הנדרשים, אינן יכולות אפילו להתחרות בתנאים שווים על אפשרות עיצוב המדיניות". התרגום מופיע בגוף הסרט. מה שיש לנו כאן, חד וחלק, באמירות פומביות של שתיים מבכירות הפרקליטות, הוא פשוט ביותר: אנחנו נקבע לא רק מה חוקי ומה בלתי חוקי, אלא גם מה ראוי ומה בלתי ראוי. נעשה זאת בשפה שרק אנחנו מבינים, וממילא הדרג הנבחר לא יוכל להתווכח איתנו. זוהי הפיכה, לא פחות מכך. צבא עושה הפיכות בכוח הנשק העודף שבידיו; הפרקליטים חוללו הפיכה בכוח השפה העודפת שבפיהם.

להפיכה הזאת יש שלוש נקודות מוצא עקרוניות ואחת כוחנית – שכולן מופרכות מן היסוד כאשר חושבים עליהן טיפה יותר: כל הפוליטיקאים שוקלים שיקולים זרים בלבד והם מושחתים בפועל או בפוטנציה; יש אמת משפטית אחת; הפרקליטים משקפים אך ורק את האמת הזאת; כל פקיד רוצה כמה שיותר כוח. מכאן נובעת הקביעה החוזרת ונשנית, לפיה היועץ המשפטי הוא "שומר הסף" בארגון בו הוא מכהן. פוליטיקאי נבחר כדי לקדם את האינטרסים של בוחריו; זוהי חובתו. מילוי החובה הזאת איננו שיקול זר, אלא נמצא בליבת תפקידו. המשטר הקואליציוני הישראלי, על מגרעותיו, דווקא מבטיח שיהיה צורך בפשרות והסכמות, ושאף פוליטיקאי או מפלגה לא יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם. תפקידו של הדרג הפקידותי הוא לסייע לפוליטיקאים להגשים את מדיניותו, לא לפקח עליו. הפוליטיקאי חשוף לביקורת ופיקוח מצד הכנסת, התקשורת, המצביעים ובתי המשפט. העובדים הכפופים לו אינם אמורים לפקח עליו. העובדה שאין אמת משפטית אחת מוכחת מדי יום בבתי המשפט, הנדרשים להכריע בין צדדים הבטוחים שהצדק איתם, ובערכאות הערעור שלעיתים הופכות את פסקי הדין של הערכאות הדיוניות. יתרה מזאת וחשוב עוד יותר לענייננו: פרקליטים בשירות המדינה העוברים למגזר הפרטי, הופכים מיד ב-180 מעלות את "האמת המשפטית". עורכי דין שבאו מרשות המיסים מגנים על צעדים שרק תמול-שלשום ניסו לבלום; תובעים שהפכו לסניגורים יוצאים בשצף קצף נגד השיטות שלהם עצמם; מי שיעצו לרשויות שלטוניות תוקפים בבתי המשפט את אופן התנהלותן. מי שטוען שלפרקליטים יש דעה אוביקטיבית לחלוטין, טועה ומטעה. מדובר באנשים חכמים ומשכילים, שמותר ואף ראוי לצפות שיהיו להם דעות בענייני דיומא בכלל ובענייני עבודתם בפרט. אוי לנו אם נקבל פרקליטים אטומים ומטומטמים, שאין להם דעה בנוגע לסכסוך עם הפלשתינים, ליחסי דתיים-חילוניים או לשיטה הכלכלית הרצויה. בהיותם בני אדם, הדעות הללו משפיעות עליהן – וזה סביר לחלוטין. אז שלא יספרו לנו את ההפך. במקביל יש לזכור, ששום דבר בהכשרתם ובנסיונם אינו מעניק להם את היכולת לקבוע מה ערכי ומה לא, מה הולם את האינטרס הציבורי ומה לא – וזה גם אינו תפקידם. את המשימות הללו מטיל הציבור על נבחריו. זה שכל פקיד רוצה כמה שיותר כוח – ברור ומובן לכולנו. זהו אחד מחוקי פרקינסון שנוסחו בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ואחת מאבני היסוד של "כן, אדוני השר" שלושה עשורים מאוחר יותר. הפרקליטים אינם יוצאי דופן, וכאמור – בהיותם חכמים ומשכילים מותר להניח שרצונם להשפיע גדול עוד יותר משל הפקיד הממוצע. ושוב: זה טבעי לגמרי, אז שלא יבלפו לנו. דומה שקשה לחלוק מבחינה עובדתית על הטיעונים הללו, המשקפים את המציאות המוכרת היטב ואת הטבע האנושי המוכר לא פחות. המסקנה המתבקשת היא, שהפוליטיקאים לא צריכים שומרי סף ושלפרקליטים אין כל יכולת-יתרה להוות שומרים כאלו. לא מיותר להזכיר, שהפעם הידועה ביותר בה מופיע בתנ"ך הביטוי "שומרי סף" היא במגילת אסתר: בגתן ותרש, שומריו של המלך אחשורוש, שזממו לרצוח אותו ולחולל הפיכה.

כיצד משנים את המציאות החמורה הזאת, שמתארות זילבר ומנדל? כיצד מחזירים את השליטה למי שאמור להחזיק בה במשטר דמוקרטי – נבחרי הציבור? קודם כל, צריך להכיר בקיומה של הבעיה, דהיינו: להבין שהמצב הנוכחי הוא תולדה של הפיכה כוחנית. זוהי הפיכה גרועה עוד יותר מאשר פוטש צבאי, משום שהיא בוצעה במסווה של שמירת חוק ותוך שימוש בכלים חוקיים. כאשר הצבא תופס את השלטון, זה ברור מיד. לעומת זאת, הפרקליטים תפסו את השלטון בעבודה איטית, אולי אפילו בלתי מתוכננת, ואנחנו מתקשים להבין מה אירע. אחרי שמבינים את חומרת המחלה ואת הסכנה שהיא מציבה לחייה של הדמוקרטיה הישראלית, אפשר לפנות לטיפול בה. הטיפול הזה צריך להיעשות בשני מישורים עיקריים: מינוי היועצים המשפטיים והסמכויות שבידיהם. הצעת החוק של איילת שקד לשינוי האופן בו מתמנים היועצים המשפטיים של המשרדים, אשר תידון מחר (25.6.18) בוועדת החוקה, לא הולכת מספיק רחוק. שקד רוצה שהמינוי ייעשה בידי השר על-פי המלצותיה של ועדת איתור ובאישורו של היועץ המשפטי לממשלה. היועצים לדורותיהם – הנוכחי (שהתמנה בצורה מאוד דומה!) והקודמים – כמו גם כל מקהלת "שלטון החוק בסכנה", יוצאים בשצף קצף נגד ההצעה, תוך קבלת גיבוי מהתקשורת העוינת את הימין. למה? כי מישהו מעז לומר שהגיע הזמן להגביל את הפוטש של הפרקליטים. אבל, כאמור, למעשה מדובר בהצעה מתונה ביחס למה שצריך באמת. היועץ המשפטי של המשרד אמור לשרת את השר; הוא יועץ והוא משפטי. הוא לא מפקח-על והוא לא עוסק בערכים ובאינטרסים ציבוריים. בשביל זה, כפי שציינו, קיימים הכנסת והתקשורת והציבור ובתי המשפט. לכן, היועץ המשפטי צריך להיות אדם המוכן לשרת את לקוחו – השר. ולכן, היועץ המשפטי של המשרד צריך להתמנות בידי השר ולהביא בחשבון שיוחלף אם השר יתחלף. נכון, לא צריך לאפשר לשרים להביא כל פרח-משפטים (ואולי פרחח-משפטים) שיהיה אומר-הן חסר עמוד שדרה. ההצעה שלי: כל שר יוכל לבחור יועץ משפטי במכרז פנימי בין עובדי המחלקה המשפטית של משרדו, תוך קביעת דרישות מינימום של ידע וניסיון. למשל: מי שעובד במשרד לפחות עשר שנים, הופיע בבית המשפט לפחות שלוש שנים ועסק בייעוץ פנימי לפחות שלוש שנים (וזו כמובן סתם דוגמה). הבחירה תיעשה בידי ועדת מכרזים בהרכב דומה לוועדת האיתור שמציעה שקד, שתציג לשר שני מועמדים מתאימים והוא יבחר ביניהם. והכי חשוב: המינוי יהיה לתקופת הכהונה של השר. כדי להבטיח את אי-תלותו של היועץ המשפטי, השר לא יוכל לפטרו אלא בנסיבות חמורות במיוחד (למשל: ביצוע עבירה פלילית שיש עימה קלון). מכאן נעבור לסמכויות. כוחם העיקרי של היועצים המשפטיים נובע מיכולתם להודיע לשר: לא אגן עליך בבית המשפט. זוהי יכולת שחשוב מאוד לשמר. אבל לשר מגיע מגיעה הזכות המינימלית שיש לכל חשוד בפלילים ולכל מי שמוכר דירה: לבחור את עורך הדין שלו. לכן, במקרים בהם השר אינו מקבל את עמדת היועץ המשפטי, ובידיו חוות דעת המצדדת בעמדתו שלו, הוא יהיה זכאי אוטומטית לייצוג עצמאי. על חוות הדעת הזאת צריך להחיל את הכללים שנקבעו בפסיקה לצורך טענת ההסתמכות: היא צריכה להינתן בכתב בידי מומחה מוכר בתחום ולהתבסס על מלוא העובדות הרלוונטיות. ועוד משהו חשוב: אם עמדתו של השר תידחה בידי בית המשפט – הוא יממן מכיסו את שכרו של עורך הדין הפרטי.

במקביל, יש לצמצם את זכות העמידה בבג"ץ, כך שלפרקליטים תהיה פחות אפשרות לטרפד את עמדת השר. במקרים בהם פעולה של הדרג המדיני פוגעת בזכויות יסוד, תמיד יימצא אדם ספציפי שנפגע ממנה ושהוא בעל הזכות לעתור לבג"ץ. חייל חילוני המשרת יותר משום שחרדים אינם מגויסים, פלשתיני שאדמתו מופקעת לטובת התנחלות, חברת גז שיכולתה להתחרות נפגעת וכך הלאה. לכן, לא צריך עותרים ציבוריים – והפסיקה גם שבה וקבעה, כי אין מעמד לעותר ציבורי במקום בו מי שנפגע אינו עותר בעצמו. העותרים הציבוריים מתערבים בדרך כלל בעניינים פוליטיים מובהקים: מינוי שרים, חקירות אישי ציבור, תקינות הליכי חקיקה ועוד. הנושאים הללו לא אמורים להיות עניין לדיון משפטי, אלא לדיון ציבורי ופוליטי. לכאורה, ניתן היה לקבוע שכלל אין מקום לעתירות שאין בהן נפגע ספציפי. אבל זה יכול להיות קיצוני מדי, לחסום עתירות ראויות באמת, וגם צריכים להיות מציאותיים: צעד כזה לא יעבור. ההצעה שלי: להטיל אגרות משמעותיות על עותרים ציבוריים, לכל הפחות בדיעבד אם לא מראש. אם טובת המדינה כל כך חשובה להם, יתכבדו ויגייסו את המימון הדרוש – אפילו במימון המונים. אם לא יצליחו בכך, הרי שזו אינדיקציה לכך שאין המדובר בעניין הראוי להידון בבית המשפט. אפשר לקבוע אגרה של חמש-שש ספרות עם הגשת העתירה, שתוחזר אם היא תתקבל. אפשר לקבוע שהאגרה תשולם אם העתירה תידחה. מה שברור הוא, שכאשר למעשה לא צריך לשלם (1,953 שקל על עתירה מינהלית, 1,798 שקל על עתירה לבג"ץ) וכאשר עותרים ציבוריים כמעט לא מחויבים בהוצאות – אין שום מסננת והתוצאה היא שיטפון. אפשר כמובן להציע כל מיני הצעות אחרות ואולי טובות יותר. הנקודה המרכזית היא זו שבה פתחנו: חייבים להבין שאנחנו חיים במדינה עליה השתלטו הפרקליטים, אשר במידה רבה כובלים את ידיהם של נבחרי הציבור. זוהי דמוקרטיה נכה, המצויה בסכנה של אובדן היכולת לפעול. וזה קורה בשמה של הדרישה ל"מדינה יהודית ודמוקרטית", בעיקר מצידם של מי שיש להם בעיה עם החלק של ה"יהודית" ונושאים בפיהם את רוממות ה"דמוקרטית". הגיע הזמן להסיר את המסווה מעל פניהם ובעיקר ליטול את השלטון מידיהם.