מלנומה ממאירה היא מסוגי הקטלניים ביותר. כסרטן עור, גורמי הסיכון המרכזיים להתפתחותה של המחלה טמונים בחשיפה לקרינה על-סגולית, ובעיקר קרינת השמש. על-פי נתוני משרד הבריאות, מדי שנה מאובחנים בישראל למעלה מ-1,600 מקרים של מלנומה ממאירה, 4.3 אבחונים ליום.
מכיוון שמדובר כאמור במחלה הקשורה בחשיפה לקרינת השמש, במקרים רבים ייתכן שקיים קשר בין הגידול הממאיר לתנאי העבודה. כלומר: עובדים שעבודתם כרוכה בחשיפה רבה לשמש הקופחת, ואינם מקפידים על אמצעי בטיחות כמו ביגוד ארוך וקרם הגנה, עלולים להימצא בקבוצת סיכון.
כך הודגש פעם נוספת בפסק דין שניתן לאחרונה על-ידי שופט בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, תומר סילורה, במסגרת תביעתו של מדביר לשעבר ואיש תחזוקה בהווה, נגד הביטוח הלאומי להכרה בו כנפגע עבודה. העובד טען, כי הוא סובל ממלנומה ממאירה שהתפתחה כתוצאה מחשיפתו לקרני השמש במסגרת עבודותיו לאורך למעלה מ-20 שנה. לצערו, הביטוח הלאומי דחה את הדברים, והצדדים נפגשו בבית הדין לעבודה.
בית הדין קיבל את התביעה לאחר שמינה מומחה רפואי מטעמו, אשר יחווה דעתו אודות קיומו (או העדרו) של קשר סיבתי בין הסרטן לתנאי העבודה. המומחה הרפואי, בצעד חריג יחסית, לא הסתפק במסמכים שהוגשו לו וביקש לבדוק את העובד בעצמו. לאחר בדיקה זו, המומחה הגיש חוות דעת המכירה בקשר הסיבתי שבין המחלה לעבודה.
הביטוח הלאומי ניסה להקשות ולשמוט את הקרקע תחת חוות הדעת, אך הדבר לא עלה בידיו. באשר לטענה (הצפויה), לפיה הגידול התפתח גם או בעיקר בשל חשיפה לשמש בשעות הפנאי, המומחה השיב, כי לא נמצאו על גופו של התובע נזקי שמש אשר היה בהם כדי להעיד על חשיפה מוגברת מחוץ לשעות העבודה. זאת משום שחשיפה בשעות הפנאי, לדבריו, באה לידי ביטוי באזורים אחרים בגוף כמו כתפיים, גב עליון ובית החזה (ולא ביד, היכן שהתגלה הגידול). "נכון שהשמש לא מבחינה בין שעות הפנאי לבין שעות העבודה", ענה המומחה לשאלת ההבהרה של הביטוח הלאומי, "אך בשעות הפנאי נגרמים נזקי שמש גם לאזורים שבשעות העבודה לא חשופים לקרינה".
המומחה התייחס בחוות דעתו ובתשובותיו גם לנושאים נוספים שהעלה הביטוח הלאומי, כמו אורך השרוול בחולצה הקצרה שהתובע היה נוהג ללבוש בעבודתו, וכן הפנה לספרות מקצועית המכירה ב"סיכון מוגבר לחלות במלנומה בקרב חשופים לשמש".
בית הדין לעבודה קבע, כי תשובותיו של המומחה, כמו גם חוות דעתו המקצועית, סיפקו את התשתית להכרה בתובע כנפגע עבודה. בפסק הדין הודגש משקלה הרב של חוות דעת מקצועית המוגשת על-ידי מומחה אוביקטיבי שמונה על-ידי בית הדין, להבדיל מחוות דעת מומחה שהוגשה על-ידי מי מהצדדים.
"על משקלה המכריע של חוות הדעת של המומחה היועץ הרפואי, המתמנה על-ידי בית הדין, חזר ושנה בית הדין הארצי בפסיקתו ועל כך אין עוד חולק", כתב השופט סילורה, ואף הביא דברים שאמר ברוח זו בית המשפט העליון. "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האוביקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין".
פסק הדין מלמד אותנו מספר דגשים חשובים שכל עובד בישראל צריך להכיר. ראשית, תנאי עבודה יכולים בהחלט לגרום להתפתחותן של מחלות, לרבות מחלות קשות ומסוכנות. כאשר ניתן להוכיח מבחינה רפואית ומשפטית את הקשר שבין תנאי העבודה למחלה, העובד יכול (וצריך) למצות את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי (או כל גורם רלוונטי אחר).
שנית, גם אם הביטוח הלאומי איננו מקבל את הדברים בניסיון הראשון, כפי שאירע במקרה שלנו, אין זה בהכרח סוף פסוק. העובד רשאי להשיג על קביעתו ולפעול באפיקים נוספים, כמו הגשת תביעה להכרה בו כנפגע עבודה.
שלישית, ככל שהמחלוקת מונחת לפתחו של בית הדין לעבודה, וככל שבית הדין ממנה מומחה רפואי מטעמו, יהיה משקל רב לחוות דעתו של איש המקצוע. בין אם היא תבסס את הקשר הסיבתי ותצדיק את טענות העובד (כפי שאירע כאן), ובין אם היא תעמוד לימין עמדתו של הביטוח הלאומי (מה שקורה, לא אחת).
