כסף מסובב ת'עולם

הדוח של מבקר המדינה, יוסף שפירא, על הוצאות המועמדים לראשות העבודה בבחירות המקדימות שנערכו בשנה שעברה, לא עורר תשומת לב של ממש. אבל כאשר חושבים עליו, הוא חמור מאוד – ומייצג תופעה פסולה הגורמת להשחתת החיים הפוליטיים שלנו. אבי גבאי הוציא 500,000 שקל יותר מן המותר – חריגה של למעלה מ-30% מתקרת ההוצאות. יצחק הרצוג חרג ב-400,000 שקל, שוב חריגה של שליש מהתקרה. לשניהם נותרו גרעונות כבדים ושניהם כיסו אותם מכיסיהם הפרטיים: 537,000 שקל לגבאי ו-362,000 שקל להרצוג. שפירא קנס את גבאי ב-90,000 שקל ואת הרצוג ב-60,000 שקל. עד כאן המספרים היבשים. מה הם אומרים? ראשית, שגבאי והרצוג פגעו בצורה אנושה בעקרון השוויון: הם הוציאו הרבה יותר כסף ממה שהיה מותר להם. שנית: זה לא ממש עלה להם; הקנסות הם סכומים קטנים ביחס להכנסות. שלישית: שלעשירים יש יתרון מובנה – לא רק שהם יכולים להכניס כסף בעצמם, לא רק שיש להם חברים עשירים, אלא שגם אין להם בעיה לכסות גרעונות ולשלם קנסות. וזה יכול לקרות לא רק במפלגת העבודה, אלא בכל מקום בו יש פריימריז. הפתרון להפקרות הזאת הוא אחד ויחיד: לפסול כל מועמד שיחרוג מתקרות ההכנסות וההוצאות. אין שום הבדל בין בחירה לכנסת באמצעות כספים עודפים לבין זכייה במדליה אולימפית באמצעות סמים. אבל אל תדאגו, זה לא יקרה – כי הדבר מצריך חקיקה, והח"כים שלנו לא יגבילו את עצמם. נותר רק לומר, כי כל עוד אנשי ציבור – ובעיקר המיליונרים שבהם – יוכלו להשתולל מבחינה כספית, זו אינה דמוקרטיה שוויונית.

גיא פלג חשף השבוע הקלטות של שיחות שביצע ניר חפץ, המלמדות על ההתנהלות הכספית המופקרת במעון ראש הממשלה ושל דייריו. יכול להיות שהפרטים לא מדויקים, יכול להיות שהדוברים סתם קשקשו, יכול להיות שחלק מהדברים אפילו לא התרחשו. אבל הרבה יותר מדי פעמים מתפרסמות ידיעות על הבזבזנות של בני הזוג נתניהו, ואיכשהו לא נראה סביר שכולם כל הזמן רק ממציאים ומעלילים. מה שמטריד אותי, מעבר להתנהלות של בני הזוג, הוא איפה היו כל אמצעי הבקרה. העליתי את השאלה הזאת בשבוע שעבר בנוגע לכתב האישום נגד שרה נתניהו, והשבוע היא מתחדדת לנוכח תוכן ההקלטות שפרסם פלג. עולה מהן, כי שני שומרי הסף העיקריים כשלו לחלוטין: היועצת המשפטית שולמית ברנע-פרגו והחשב יוסי שטראוס. חשוב לזכור, שהיועצים המשפטיים במשרדי הממשלה כפופים ליועץ המשפטי לממשלה ושחשבי המשרדים הם אנשי משרד האוצר. כלומר, מדובר במי שאמורים להיות עצמאיים לגמרי. ובכל זאת, שניהם נשמעים אומרים שאין להם דרך לשמור על כספי הציבור. במצב הזה, היה על ברנע-פרגו ושטראוס לעשות בדיוק אחד משני דברים: לדווח לממונים עליהם או להתפטר. אנחנו יודעים שהם לא התפטרו, וככל הידוע הם גם לא דיווחו. לפיכך, מעשיהם ומחדליהם חמורים לא פחות ואולי אף יותר משל בני הזוג. שוטר שמתעלם מנהג שעובר באור אדום, חוטא עוד יותר מאשר הנהג עצמו. האם מישהו מהם יידרש לתת את הדין? קרוב לוודאי שלא. הם הרי שומרי הסף, עליהם צריך להגן מפני הפוליטיקאים המושחתים.

"תיק זה הינו דוגמה מובהקת לתופעות הפסולות שעלולות להיווצר, ואף נוצרות בפועל, כתוצאה מהאפשרות לחלק כספים קואליציוניים. הדבר יוצר פתח לחלוקה בלתי שוויונית בין עמותות או גופים שונים, על-פי שיקול דעתו של חבר כנסת זה או אחר, שמקבל סכומים גדולים מהמדינה ומחלק אותם על-פי שיקול דעתו המוחלט" – דבריו של השופט צבי גורפינקל השבוע, בנוגע לפרשת ישראל ביתנו ופאינה קירשנבאום. בהמשך אומר גורפינקל, שצריך לחשוב על ביטול מוחלט של כספים אלו, "או לפחות ליצור גוף מפקח ומבקר על חלוקת הכספים הקואליציוניים, למניעת עשיית שימוש אסור בהם". הדברים הללו אמורים להיות מובנים מאליהם: אדם מקבל מיליוני שקלים מהקופה הציבורית ועושה בהם כאוות נפשו, בלי שום בקרה? נניח שכל הפוליטיקאים שלנו היו מועמדים לרשימת ל"ו צדיקים; מה עם השקיפות? מה עם הפיקוח הכי בסיסי? משה רבינו לקח איתו את אהרון הכהן כאשר הכין דין וחשבון על תקציב המשכן, ומכאן נפסקה ההלכה שאין מצב בו אדם אחד עוסק לבדו בכספי ציבור. אבל הח"כים שלנו כנראה גדולים עוד יותר ממשה ואהרון: הם מפקחים על עצמם. אז מה הפלא, שהתוצאה היא שחיתות.

בעיקרון, מדינות רוצות להגן על התוצרת המקומית שלהן או לפחות לעודד את התושבים לרכוש אותה. לא צריך ללכת רחוק כמו מלחמת הסחר המסתמנת של דונלד טראמפ נגד רוב העולם; היגיון פשוט ורגשי פטריוטיות בסיסיים מובילים להעדפת תוצרת הארץ. זה נכון בכל מקום – חוץ מאשר אצלנו. וליתר דיוק: חוץ מאשר במשרד האוצר וברשות המיסים. ועוד יותר ליתר דיוק: כאשר מדובר בספורטאים. מזה שנים משלמים ספורטאים זרים מס הכנסה של 25% בלבד, לעומת מס מירבי של 47% שמשלמים ישראלים; מותר להניח שחלק ניכר מן הספורטאים הזרים היו מגיעים למדרגת המס העליונה. מאחר שאת העובדים מעניין הנטו, המשמעות היא שלקבוצות הרבה יותר זול להחזיק ספורטאי זר מאשר ספורטאי ישראלי. התוצאה הבולטת ביותר היא בענף הכדורסל, שם יש לכל קבוצה חמישה שחקנים זרים (בתוספת מתאזרחים, אבל זה סיפור אחר). לשחקנים הישראלים-באמת, הצברים, נשארים פירורים. זה מוביל לכך שהישגי הנבחרות הולכים ויורדים. בין 1995 ל-2005 סיימה ישראל בממוצע במקום התשיעי באליפות אירופה; בשש האליפויות הבאות הממוצע הוא מקום 15, כולל מקום 21 מביך במיוחד באליפות שנערכה חלקית אשתקד בתל אביב. למה זה נמשך? הרי הפטור הזה פוגע גם בקופת המדינה וגם במעמדה הספורטיבי הבינלאומי. התשובה: כי יש מספיק אנשים חזקים, ובראשם שמעון מזרחי הנצחי, שמצליחים לשכנע את משרד האוצר לתת להם את המתנה הזאת – על חשבון כולנו.

ספורט אמור לקדם ערכי אחווה, למרות ואולי דווקא בגלל התחרותיות הכרוכה בו. הרגעים המרגשים ביותר בספורט הם כאשר יריבים מתחבקים, דואגים אם האחר נפצע, מפרגנים זה לזה. זה מראה שמדובר בתחרות, לא במלחמה; ביריבות ספורטיבית, לא בשנאה אישית. על הרקע הזה, הבחירה ברוסיה לאירוח גביע העולם 2018 ועוד יותר הבחירה בקטאר לאירוח התחרות ב-2022, הן צורמות במיוחד. מדובר בשתי מדינות המעורבות בפשעים נגד האנושות, לא פחות. רוסיה מדכאת זכויות אזרח, כבשה את חצי-האי קרים ומסייעת למשטרו של בשאר אסד בביצוע רצח עם. קטאר תומכת בארגוני טרור ומעסיקה עובדים זרים בתנאי עבדות, כולל בבניית המתקנים למונדיאל. איך מדינות כאלו מקבלות את אירוח אחד משני אירועי הספורט הגדולים בעולם? התשובה ברורה: כסף. פיפ"א מתחרה ראש בראש מול הוועד האולימפי הבינלאומי על התואר "ארגון הספורט המושחת ביותר בעולם". מאחר שאין שום הסבר הגיוני לבחירה בקטאר, קשה למצוא הסבר הגיוני להשארת גביע העולם ברוסיה אחרי הפלישה לאוקראינה, ואין שום תשובה להתעלמות מהפשעים של שני המשטרים – נשארנו עם הסבר אחד: שוחד, והרבה. בהקשר של קטאר גם יש ממצאים פליליים די ברורים, אבל פיפ"א דבקה בהחלטתה. מן הסתם, מי ששילמו וקיבלו שוחד כדי להחליט על משהו – יהיו מוכנים לשלם ולקבל כדי שלא לשנות את ההחלטה.

השבוע התמוטטה עוד חברה למסחר במכשירים פיננסיים והמשטרה פתחה בחקירה בחשד למרמה בעשרות מיליוני שקלים. מדהים לראות איך פעם אחר פעם נופלים בפח אנשים – כולל אינטליגנטיים ובעלי ממון – ומאמינים להבטחות בדבר תשואות חלומיות שאי-אפשר להשיג בשום מקום אחר. העסק פשוט ביותר: אם זה טוב מכדי להיות אמיתי – אז זה לא אמיתי. אחרי מאות שנים של השקעות ועשרות שנים של השקעות מודרניות, אין סיכוי שמישהו יגלה טריק מהפכני שאיש לא חשב עליו. יש מוצרים חדשים, יש גישות חדשות, אבל העיקרון נשאר זהה: ככל שהתשואה המובטחת גבוהה יותר – הסיכון גבוה יותר; ואין כזה דבר השקעה ללא שום סיכון. אפילו על איגרות החוב של ממשלת ארה"ב יש ריבית – אפסית אומנם – כי קיימת סכנה כלשהי של אינפלציה מהירה, גרעון גדול מהצפוי ועוד. התחרות האמיתית שיכולה להיות בין מנהלי השקעות היא בשני תחומים: מגמות השוק והעמלות – אבל גם היא מוגבלת. בסופו של דבר, כולם משתמשים באותם כלי הערכה וניתוח, והמסקנות יכולות להיות שונות בהדגשים ואולי במשמעויות של כמה אחוזים. העמלות גם הן פחות או יותר זהות, ובכל מקרה – לא הן שיוצרות את ההבדל. יכולות להיות פה ושם סטיות לאחד הכיוונים, אבל הן יהיו היוצא מן הכלל ולא הכלל. אין שום אפשרות שבעולם לתת רווח מובטח של 10% בשנה כאשר האינפלציה היא אחוז או שניים; הדגש הוא על המילה "מובטח". ודאי שאין שום אפשרות שבעולם להציג רווחים כאלו לאורך זמן, במנותק ממה שמתרחש בשוק ההון בכללותו. מי שמבטיח לכם כאלו דברים – הוא נוכל, חד וחלק. אם תשימו אצלו את כספכם – לא תראו אותו בחזרה, חד וחלק.