הסיפור של המצביא הוונציאני המהולל, שצלח לנצח בקרב ימי את צי הטורקים שטבע בים, מקורו בסיפור שקרה במציאות אודות קנאת מלך שגרמה לו לחנוק למוות את אשתו. ויליאם שייקספיר, תוך ניתוח נפשי של כל הדמויות, המחצינות את אופיין האמיתי בפני הקהל, אך מעמידות פנים של דמויות חיוביות והכוונה במיוחד ליאגו. בניתוח זה מקבל הצופה מבט עמוק ומבין לנפש הנפשות הפועלות. בימויו המזהיר של עירד רובינשטיין לא מעמיד את השחקנים לדקדם את המונולוגים והדיאלוגים. בהצגה החדשה בתיאטרון הקאמרי, השחקנים כולם חיים את הדמויות, ומתנועעים להפליא בהדרכת המעצב עמית זמיר, כולל קטעים ברקע של מחול אירוטי, וכולם כאחד מעניקים למחזה בן ה500 שנה נופך חדש וטרי. נופך המרתק את הקהל שלא חש כלל את אורך ההצגה, ולמרות הסוף הידוע - מצוי במתח כל העת. עמוס תמם בדמות המצביא הוונציאני, המורי כהה העור (שמוצאו מצפון אפריקה ומכאן הקשר למשפטים בערבית בעת כעסו, ולשיר שאבי בללי מבצע ברקע, וכן אביגיל הררי בקולה היפהפה), הוא הבחירה האולטימטיבית, שלא הייתה יכולה להיות טובה הימנה. בתפקיד המצביא המהולל, האסטרטג שהחלטותיו במלחמה קבעו את הצלחותיו, הרי האמון שלו בפיקודיו הוא עקב אכילס שלו. התמימות שלו מצד אחד, מול הרוע והזדון של יגו, הסמל לשטן במחזה (רמי ברוך, בתפקיד שכל שחקן גדול חושק בו, ורמי עושה ממנו מעדן, כל כך מרשים, ומהווה עוד שיא בהצלחותיו), המסית את אותלו להאמין שאשתו דסדמונה בגדה בו. התמימות הזו היא שהופכת אותו מאוהב מכסימליסטי ורומנטי, לחיה פצועה וטורפת. ממש אדם והיפוכו. זהו תפקידו הטוב ביותר של עמוס תמם עד היום בתיאטרון ובקולנוע. בו הוא ממש חודר לכל לב, ומאניש את הדמות על כל רבדי תחושותיה, בהיותו לא רק גיבור-על, אלא גם אדם, אנושי כל כך, שבחולשותיו רוכש את לב הצופה. סצינת הסיום שלו לא תשכח מלב כל צופה. דסדמונה לעומתו (אביגיל הררי המתוקה והמקסימה בחן ובכנות שלה) סמל הטוהר והאהבה, היא הקורבן של קנאתו של הסמל יגו, שנובעת משתי סיבות, האחת: יגו מדמיין לעצמו שרעיתו שכבה עם אותלו, והשנייה: משום שלא זכה בקידום להיות סגנו של אותלו, הוא מקנא גם בקצין קאסיו (שלומי ברטונוב הכה חיובי ותמים אף הוא). יגו השטני והדו פרצופי, שהמונולוגים שלו הם שיא השנינות, יוזם ארכי-מזימה שתוריד את כל שנואיו ממפת החיים. בדרמה הכובשת הזו, שמסתיימת בטרגדיה קולוסאלית, נוטלים חלק שאר הדמויות הנושאות על כתפיהן את השתלשלות העניינים. אנדריאה שוורץ במשחק מהודק ומשכנע כאמיליה, אשתו של יגו, המשמשת כעוזרתה של דסדמונה, מתחבטת בין הנאמנות לגבירתה או לבעלה. ובעטיה של האחרונה, היא הגורמת לכל הטרגדיה. את אביה של דסדמונה, ברבנציו האציל, מגלם ברוב רגש יגאל זקס, כשהוא חייב לבלוע את הגלולה המרה של נישואי בתו התמה למצביא המורי. את האציל לודוביקו, מגלם טל וייס ברוב הדר ואצילות, הבולטים מאוד על-רקע השוני באופיים של החיילים הרגילים. את דמות החייל הפתי רודריגו, שיגו משפיע עליו לחזר אחר דסדמונה כדי ללבות את האש המתלקחת, ממלא נדב אסולין, את ביאנקה הזנותית מגלמת בהמון חן ירדן ברכה, ואת מונטאנו מגלם שגיא הלפרין החמוד והצעיר בחבורה. ידו של הבימאי המבורך עירד רובינשטיין מחוללת את הקסם של הפיכת הטרגדיה הקלאסית ממדוברת למעשית, וויזואלית - מתרחשת תוך הוספת התנועה והמשחק האכספרסיבי של השחקנים. כל זאת - בתפאורה הסופר-יצירתית של פולינה אדמוב, שאף עיצבה את התלבושות המופלאות, במיוחד את מדי הלוחמים הכה יצירתיים וכוחניים כאחד. משהו בשילוב סגנון רומאי, ימי-ביניימי ועכשווי עם הרבה עור שחור. מעצב התנועה עמית זמיר יוצר בכל הצגה שהוא מעצב לה - תרחיש שונה של תנועה ומחול. כך גם ב"אותלו", קטעי המחול והתנועה ברקע הסערה המרועי ירקוני. הלקח מצפיה בהצגה הכה פנומנלית, הוא אזהרה מפני "המפלצת ירוקת העין" הלא היא הקנאה. והביצוע שמעלה התיאטרון הקאמרי מזהיר מאין כמותו. חגיגה לאוהבי התיאטרון, ושאפו לכל השחקנים והיוצרים כאחד.