אוכפי חוק? סוררי חוק!

מאות מבין עובדי הפרקליטות מחו השבוע על עומס עבודה קשה וציטטו סקר שהזמינה הנהלתם, ולפיו 70% מהם שוקלים לפרוש ממנה בשל תנאי עבודתם. במאמר מוסגר: יש לי הרגשה שצמרת הפרקליטות דאגה לפרסום הסקר, כי בעצם היא תומכת בעובדיה – כפי שעשתה בסכסוכים קודמים – ומתנהגת שוב כמו ועד ולא כמו הנהלה. אבל נעבור לעיקר. סביר להניח שהשכר בפרקליטות נמוך מאשר במגזר הפרטי, אם כי ענף עריכת הדין סובל מאבטלה קשה ורבים בו מתקשים לגמור את החודש. סביר להניח שתנאי העבודה הפיזיים בפרקליטות פחות טובים מאשר במגזר הפרטי, אבל ראו את ההערה במשפט הקודמת. מה שהפרקליטים אינם אומרים, זה שהם הגוף החזק ביותר במדינה. יותר מאשר צה"ל, יותר מאשר המשטרה, יותר מאשר הממשלה, יותר מאשר ראש הממשלה, יותר מאשר מבקר המדינה. וזה לא בגלל שהפרקליטות יכולה להעמיד לדין את כל האחרים, אלא משום שאין עליה שום מורא אמיתי. היא עושה מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, איך שהיא רוצה ולמי שהיא רוצה – ואיש אינו יכול לעשות דבר בתגובה. אמירה קשה שאולי תיראה לכם קיצונית, אבל בשורות הבאים נביא רק כמה דוגמאות אקטואליות להתנהלות הזאת של הפרקליטות (ואני משתמש במילה הזאת ככינוי לכל עורכי הדין הפועלים בשם המדינה, לא כולל התביעה המשטרתית). נראה גם מדוע בניגוד לטענותיה של הפרקליטות, כאילו היא מפוקחת יותר מכל גוף אחר, המציאות הפוכה לחלוטין.

נתחיל בדבר הכי בסיסי שמחייב כל עורך דין: ההתנהלות הדיונית. כאשר בית המשפט קובע שצריך להגיש מסמך מסוים בתאריך מסוים, הצדדים חייבים לעמוד בכך. פשוט, נכון? מובן מאליו, נכון? לא כאשר מדובר בפרקליטות. במו אוזני שמעתי את הנשיאה-דאז מרים נאור פונה בכעס מהול ביאוש לנציג המדינה באולמה: "יקרה פעם שתעמדו בזמנים?!". בית המשפט העליון – הוא ולא אחר – נדרש שוב ושוב לכך שהפרקליטות אינה מצייתת להוראותיו בנושא לוחות הזמנים. לפעמים היא מואילה בטובה לבקש ארכה, לפעמים היא מבקשת אותה בזמן פציעות, לפעמים היא פשוט מגישה באיחור וגמרנו. המדינה מתייחסת אלינו בזלזול, אמר השופט ניל הנדל במארס השנה כאשר הפרקליטות הגישה הודעת עידכון פחות מיום לפני דיון בבג"ץ. באותו חודש הוא כתב בתיק אחר: "ושוב המדינה קובעת עובדה דיונית, תוך כדי הגשת בקשה. המועד שנקבע אינו בגדר המלצה". באותו תיק כתב הנדל השבוע (4.7.18): "חרף החלטתי מיום 19.6.18, שבה התבקשה הגשתו של החומר החסוי הרלוונטי בהקדם האפשרי, טרם הוגשו חומר או עידכון" – שבועיים לאחר ההוראה. בחודש מאי חייב השופט מני מזוז את המדינה (כלומר אותנו) בתשלום הוצאות של 2,500 שקל בשל בקשות חוזרות ונשנות לארכות – שבחלק מן המקרים נשאו תאריך מוקדם יותר מזה שבו הוגשו. ואלו רק דוגמאות בודדות מן התקופה האחרונה. תארו לעצמכם מה קורה בערכאות הנמוכות יותר, אם כך מתייחסת הפרקליטות לבית המשפט העליון.

אם הפרקליטות הייתה מסתפקת באי עמידה בזמנים – ניחא. אבל היא מרשה לעצמה לעשות דברים הרבה הרבה יותר גרועים, שחלקם מהווים על פניהם עבירה אתית וחלקם גובלים בפלילים; אחרים מהווים הפגנה בוטה של זלזול בכל מי שאיננו הפרקליטות – בית המשפט, הצד שכנגד, הדרג המדיני. ושוב: רק כמה דוגמאות מן התקופה האחרונה. לאחרונה פרסמנו כאן פסק דין בו נקבע, כי דפנה אברמוביץ' – תובעת בתיק פדופיליה – לחצה על עדה מרכזית ולאחר מכן שיקרה לבית המשפט; לכאורה מדובר בעבירות של הדחת עד ושיבוש הליכים. בהמשך חשפנו, כי הפרקליטות, ובראשה פרקליט מחוז ירושלים (פלילי), דני ויטמן, הפעילה מכבש לחצים על בית המשפט כדי שיצנזר את פסק הדין וישמיט ממנו את שמה של אברמוביץ; כאן היא פגעה בצורה בוטה בעקרון-העל של פומביות הדיון. ואגב: זו אותה אברמוביץ' שניסתה למנוע מעבריין מין לזמן עדי הגנה. אבל הדבר היחיד שהיה חשוב לפרקליטות הוא שמה הטוב של תובעת – שעל פניו עברה על החוק. השבוע חשפנו כיצד הפרקליטות מצפצפת על הוראות בית המשפט המחוזי בתל אביב ובכך גורמת שמגה-תיק מתנהל בעצלתיים, אם בכלל. התובעות הגיעו לא מוכנות, ניסו לחרוג מסדרי הדין והתעלמו מההוראה להביא עדים נוספים. כל זה לא הפריע לפרקליטות המדינה לבקש מבית המשפט העליון להאריך את מעצרו של הנאשם, תוך שהיא מסתירה ממנו במכוון את כל החלק שלה בהתמשכות המשפט. זוהי לכל הפחות עבירה אתית על החובה לסייע לבית המשפט לעשות משפט, אם לא עבירה פלילית של ניצול לרעה של כוח המשרה ושיבוש הליכים. עוד גילינו השבוע, כי צמרת פרקליטות המדינה והייעוץ המשפטי לממשלה החליטו שלא לאכוף חוק פלילי שקבעה הכנסת, משום שהח"כים העזו שלא לתאם את החוק עם משרד המשפטים. התוצאה: הפקידים החליטו שהחוק אינו נראה להם והפכו אותו לאות מתה. זו כבר לא סתם הפרת חוק; זה פוטש נגד השלטון הנבחר.

כמו בהרבה מקרים, גם הפעם הדג מסריח מהראש. כאשר בראש הפרקליטות עומד שקרן כרוני בדמותו של שי ניצן, קשה לצפות שהכפופים לו יגידו את האמת. כאשר פרקליט המדינה משמש בפועל כיו"ר ועד העובדים, אין לצפות שההנהלה תכפה את מרותה. כאשר מי שאמור להנחיל ערכי יושרה ומקצועיות מהלך אימים על המבקר החיצוני של המערכת, אין סיכוי שהמערכת תפנים את הביקורת ותתקן את עצמה. השקרים של ניצן רבים מספור. הוא שיקר לגבי ההליך המשמעתי נגד עו"ד משה שרמן. הוא שיקר לגבי מסקנות בית המשפט העליון בעניינה של ד"ר מאיה פורמן-רזניק. הוא שיקר לגבי ההתערבות בתצהירו של ד"ר חן קוגל באותה פרשה. הוא שיקר לגבי מספר השופטים שהם יוצאי הפרקליטות. הוא שיקר לגבי החקירה נגד אפרים ברכה. הוא שיקר לגבי הסדר הטיעון עם הרב יונה מצגר. הוא שיקר לגבי הסדר הטיעון השופט יצחק כהן. הוא שיקר לגבי תיק ההדחה של אהוד אולמרט. וכאמור, אלו "רק" חלק מן השקרים; יש שורה של פסקי דין ודוחות רשמיים הקובעים שהוא אחראי אישית לפעולות פסולות, שגויות ומזיקות. במסדרונות הכנסת אומרים, שהשרה איילת שקד יודעת שניצן הוא שקרן סדרתי, אבל ידיה כבולות. למעשה אי-אפשר לפטר את פרקליט המדינה, ודאי לא כאשר הוא מנהל חקירות נגד ראש הממשלה ואישי ציבור אחרים. וכך אנחנו תקועים עם מי שכנראה לא מסוגל להגיד אמת, ושגם יש לו שאיפות להגיע לבית המשפט העליון. והכי גרוע: רוח המפקד של הפרקליטות במשך שש שנים היא לשקר בלי למצמץ. את הנזק הזה יהיה קשה מאוד לתקן.

הפרקליטות מקבלת גיבוי כמעט מוחלט גם מהיועץ המשפטי לממשלה וגם מבית המשפט העליון. הנה שוב דוגמה מהשבוע האחרון: פרשת תצהירו של חן קוגל. תמר שילנסקי, אורית קורן ודינה זילבר ניסו להביא את קוגל לשנות את תצהירו בתמיכה בד"ר מאיה פורמן-רזניק. הן נכשלו משום שקוגל לא נבהל מהן, אבל המעשה היה פסול בתכלית. זה היה ניסיון להשפיע על עד, לשבש הליכים ואולי להביא להטיית משפט. וזה לא מה שאני אומר; זו המסקנה ממה שאמרו נציבת הביקורת דאז, הילה גרסטל, ולשכת עורכי הדין. אבל יהודה וינשטיין ואחריו אביחי מנדלבליט קבעו שאין מקום לפתוח בחקירה נגד השלוש, כי מעשיהן היו תקינים ואפילו שגרתיים. העובדה שקורן הייתה וזילבר עודנה המשנה ליועץ המשפטי, לא הובילה איש מהם לפסול את עצמו מקבלת ההחלטה בעניינן. וכאשר שקלה הלשכה להעמידן לדין משמעתי – התערב מנדלבליט מכוח סמכותו בחוק ומנע זאת. התנועה למשילות ולדמוקרטיה עתרה לבג"ץ, אבל חייבים לומר שהתוצאה ממש לא הפתיעה: השופטים הציעו לה למחוק את העתירה, וכאשר סירבה – דחו אותה. הטענה המרכזית של התנועה הייתה לאותו ניגוד עניינים, ותשובתו של השופט אורי שהם הייתה פשוטה בתכלית: אם היועץ המשפטי אומר שהוא לא בניגוד עניינים – אז הוא לא, ואנחנו לא נתווכח איתו. השורה התחתונה: העברייניות-לכאורה קיבלו הכשר מהערכאה השיפוטית העליונה, על מעשה שכל אדם אחר היה לכל הפחות נחקר לגביו. למה? כי הן מהפרקליטות.

התשובה לשאלה שבכותרת מצריכה להציב תחילה שאלה אחרת: ממה נובע כל מה שתיארנו כאן? אפשר לומר: היבריס – גאוותנות המאפיינת אדם המצוי במעמד גבוה. אפשר לומר: שכרון כוח – הידיעה שניתן לחרוץ בהינף גורלות של יחידים, תאגידים, קבוצות בני אדם, ערים, אפילו מדינה שלמה. אבל שני אלו הם למעשה רק תסמינים. הבעיה הגדולה באמת היא העדר הפיקוח והמגבלות. בעת המאבק העיקש והתוקפני שניהלה הפרקליטות נגד הקמת נציבות הביקורת, היא טענה שהפיקוח עליה רב מאשר על כל רשות שלטונית: בתי המשפט, לשכת עורכי הדין, מבקר המדינה, התקשורת. ובכן, מדובר באשליה ובבלוף. בתי המשפט מדי פעם מותחים ביקורת על הפרקליטות ועל פרקליטים – ולא קורה כלום. הם לא מטילים הוצאות אישיות על פרקליטים סוררים, ולא דורשים מהממונים עליהם להתייצב ולתת הסברים. לשכת עורכי הדין בפועל אינה מעמידה פרקליטים לדין משמעתי, וראינו שהיועץ המשפטי יכול ממילא לטרפד את ההליכים. מבקר המדינה יכול להגיד ולפעמים גם אומר, אך כולנו יודעים שאין לו אפילו שן אחת. ואילו התקשורת תופסת צד לפי עמדות פוליטיות ולפי היכן שנמצא בנימין נתניהו. גם נציבות הביקורת לא ממש שיפרה את המצב. כמו מבקר המדינה, הנציב יכול להציף בעיות ולהציע שינויים – וזהו. אין לו את ועדת הכנסת לביקורת המדינה ככלי לקבלת גיבוי פוליטי, והתקשורת מתעניינת בו הרבה פחות מאשר במבקר. ההוכחה הטובה ביותר היא, שאנחנו רואים שוב ושוב את פרקליט המדינה משקר, את הפרקליטות מתנהגת כאילו בתי המשפט הם שלוחה שלה, תובעים שמצפצפים על החלטות שיפוטיות, פרקליטים שמכזבים ומשבשים – ותמיד זו רק שאלה של זמן עד שזה יקרה בפעם הבאה ובצורה חמורה יותר. לא בטוח שאפשר באמת לשנות את המצב, אבל תרשו לי להציע שני מהלכים. האחד: השופטים חייבים להתחיל להעביר ללשכת עורכי הדין מקרים בהם פרקליטים פועלים בצורה בלתי אתית. נזכיר שוב: קיימת חובה לסייע לבית המשפט לעשות משפט. אי-עמידה כרונית בזמנים, ביטולים חוזרים ונשנים של דיונים, מסירת מידע כוזב לבית המשפט – כל אלו מהווים עבירה אתית ברורה. השופטים לא יכולים להסתפק בציון הדברים במקרים נדירים, ובהעברתם לפרקליט המדינה במקרים עוד יותר נדירים. ראיתם עבירה? חובתכם להתלונן. נורא פשוט. לצורך כך, חובה לבטל את סעיף 79ב לחוק לשכת עורכי הדין, שקשה להבין כיצד בכלל נכנס לספר החוקים, ועוד יותר מכך – כיצד נשאר בו: "בכל עת עד להכרעת הדין בבית דין משמעתי מחוזי, רשאי היועץ המשפטי לממשלה להפסיק הליכים בשל עבירת משמעת של חבר הלשכה המשמש בתפקיד מתפקידי השירות המשפטי של המדינה כשהעבירה נעברה במילוי תפקידו או בקשר לתפקידו". שוויון בפני החוק חייב להתחיל באוכפי החוק. השני: פרקליט המדינה הבא חייב לבוא מן המגזר הפרטי או ממערכת בתי המשפט. הוא חייב להיות אדם שיבוא במטרה ברורה – לנער את הפרקליטות. וזה אומר: לשנות את התרבות הארגונית שלה, להעיף כל מי שאינו דובר אמת, לקנוס מי שלא יקיים הוראות של בית המשפט, לקבוע פרמטרים ברורים של הישגים ותפקוד כתנאי לקידום ואף להישארות במערכת. בלי ניעור שכזה, נמשיך לחיות תחת פרקליטות שיש לה מדינה.