בעקבות הכבוד האבוד

עיצוב העטיפה של 'פרֵיחה שם יפה' מלמד באִבְחת מבט ראשונה על המֶסר של הספר. עטיפה מהממת בכחול עמוק. שם הספר 'פרֵיחה שם יפה' חקוק באותיות זהב בכתב של סופרי סת"ם. פשוט עיצוב של ספר קודש ממדפי בית המדרש. אתה מבין מיד: הקדושה וההוד הואצלו לדמות אנושית, לדמות נשית, לפרֵיחה. מאליו מובן כי הדרת הקודש באה לגאול את השם פרֵיחה מן המהפכה התרבותית הישראלית, שריטשה את זוהרו הקודם, מהפכה שנטלה מן השם פרֵיחה את הכבוד הראשוני, את המשמעות המקורית והיפה, עמוד 51: כשנולדה פרְחִיה בדַר אל בֵּידה קרתה אותה אמה פרֵיחה שיהיו חיֶיה מלאים שמחה. פרֵיחה שם יפה, אמרה. פרֵיחה שם יפה. השם פרֵיחה, שהפך ברבות הימים לפרְחיה בשל אותם עיוותים תרבותיים, ביטא במקורו שמחת חיים, חדווה, חיוך על הפנים. היופי הזה עוקם והיה לשם בּזוי, משמעותו עוקמה. סמי שלום שטרית מקדיש את ספרו "לכל הפרֵיחות שהיו לפרְחיות ולכל הפִּרחיות שהיו ל'פרֵיחות'... בצד ההקדשה הוא רושם מוטו, שתי שורות של משה אבן עזרא: "לפעמים בית של שיר יפה יותר מבית של זהב". שמחת העניים. המסר הזה עובר כחוט השני לאורך רבים משירי הספר, הנושאים קלסתר חברתי: שטרית מנסה להשיב לתרבות המזרחית את עטרתה האבודה, את חינה האציל שהוסתר, שנדחק לפינה. הפטרונות של הציונות האירופית נטלה מפרֵיחה התמה את כבודה, והמשורר, החוזר בשורה האחרונה של השיר על דברי האם, כמו מוחה נגד העוול של התרבות השלטת שניסתה למחוק זהות. שטרית חוזר ללא מורא למשמעות הטובה: פרִיחה, חיים של שמחה. גיבוריו של סמי שלום שטרית יוצרים פנתיאון חדש: אין לו עניין וצורך ביפי הבלורית והתואר ובחלוצים מייבּשי ביצות. בחוטי רקמה קשים וכואבים משרטט שטרית חולמים ולוחמים מפינה אחרת של התקומה הציונית: דמויות משוק מחנה יהודה, סבא יחיאל, משוררת מרוקנית מן השיכון, המכולת של בן שמעון, פרֵיחה, הדוד בנימין: "אך יותר מכולם יותר מקולם עולה בי נגינת קולו חודרת עצמות של הדוד בנימין", עמוד 52. וכעבור בית: "הלכו קולות ילדותי, הלך גם הדוד בנימין". כאשר ייכנסו שירים על גיבורי הקודש האלה לתוכניות הלימודים, תינתן לילדי ישראל הזכות להכיר עוד זוויות של הביוגרפיה הלאומית. של האמת ההיסטורית. האמת הפנימית של שטרית מדברת אלינו בשפת הצלילים שלה. בקריאת השירים מלווה אותך תחושה של כּנות, של צער זך, של הכרח לצעוק את הדברים הקשים ללא זיוף. שני שירים בספר מוקדשים אישית לסופר ולסופרת, שהם מעין כוכבי תקשורת של הציונית האירופית בעיני המשורר. שטרית כותב איגרת אישית לבתיה גור ולעמוס עוז, בחינת 'אדבּרה וירווח לי'. בתיה גור פרסמה ב'פוליטיקה', ינואר 1990, כתבת צבע על ירוחם ('הכאב הזה') מלווה בתצלומים. המורה החיילת שבה לאחר שנים לראות מה נשתנה וביקורה, הנראה לשטרית מנוכּר ומתנשא, מבוּקר במילים חדות ( עמוד57-62): אני מכבּד את המחטטים בפצעים, המחטטים בפצעיהם שלהם, אחטט אני בפצעיי ואיני צריך לאצבּעותייך המשתלחות בי מתוך 'הכאב הזה' ממרחק שנות דור במונית ספיישל דרך עֲדשה רחבה". ובבית אחר בשיר: "הצילו את עצמכם, אני לפִצעִי ופִשעִי לי". הפסוק הידוע 'אני לדודי ודודי לי' מועבר מספירת ספרי הקודש לתיאור ייסוריו של המשורר - והמשורר, בהקשר זה, מדבר כפי הנראה כדובר של תרבות שלמה: הקשר שלנו עם העבר שלנו ועם הטראומות שלנו הוא הפינה הפרטית שלנו - תנו לנו לנהל את דיאלוג האהבה עם פצענו. אני לדודי ודודי לי - - פסוק זה פורש בהקשר המסורתי הן כסיפור אהבה פרטי והן כקשר אהבה מיוחד בין האל לעמו. שטרית אינו מעוניין שצד זר, מתנשא ומנוכּר, יבחן בעדשה קרה את פצעיו על-פי קני מידה של תרבות אחרת. מחאתו הנוקבת נורית במטחי-אש עזים. הפולמוס עם נציגיה של התרבות המתנשאת זוכה לאפיון עז בדו-שיח עם עמוס עוז. כאן מתפלמס המשורר עם דמות הצבר הפלמ"חניק, שהיא בעיניו אֵם כל חטאת. השיר 'היי הג'יפ' (עמוד 70-72) נכתב כתגובה למאמרו של עוז ב'ידיעות אחרונות'. דברי עוז נראו למשורר כמצביעים 'באופן ברור על המזרחיים בישראל כמכשול לשלום', כפי שנכתב בהערה שצורפה לשיר. שטרית משבץ בשירו שברי קטעים מן השיר 'היי הג'יפ', כמטאפורה לדמות הצבּר המאצ'ו, וקטעי פסוקים על ישמעאל, במלאת לו 13, 'בהימולו את בשר עורלתו'. בין לבין עולה תיאור הריגת נער פלשתיני בן 13 על-ידי חיילים הדוהרים על ג'יפ - ובאירוניה מרה כותב המשורר על ההרוג: 'בן שלוש עשרה למצוות'. למי שזוכר, אותו פזמון, שהפך כעין דגל של מלחמת השחרור מכיל את השורה: "שמע נא איציק, מה יש רינה". שורה זו מהדהדת בשירו של שטרית: "היי הג'יפ, היי הג'יפ, איזה לילה מסביב אולי שמו איציק". המשורר רומז לנו, שאותו יצחק מסיפור העקדה כבר הפך לדמות ישראלית מצ'ואית, צבּר ושמו איציק - ובסיפור החדש איציק הוא בצד של העוקדים: זהו איציק של סמי שלום שטרית, לאחר שלבש את זהותו החדשה. לא רק פרֵיחה מקבלת זהות אחרת, זהות של פרחיה. פניה של התרבות כולן משתנות לכיוון של השחתה ועיקום. בעקבות השיר הישן כותב שטרית: "קח קצת שמאלה, קח ימינה", ומיד אחר כך: "והנער זעק אל אביו: אבא! אני נחנק!". אליבא דשטרית, אין זה משנה אם ניקח שמאלה או ימינה - התרבות החדשה, שיצרנו כאן על אותו ג'יפ דוהר, היא תרבות של עיוות דרכים, היא המכשול האמתי. סיום השיר מכֶּה כמו אלף תופים: 13 שורות ששבות וחוזרות על אותו פסוק מקראי 'ואהבת לרעך כמוך'. בן 13 למצוות...בעיני המשורר כל המצוות. מחאתו של שטרית היא קריאת תיגר הנאמרת בכנות ובזעקה. אפשר לחלוק על חלק מדבריו, אך קשה שלא להתרשם מלשון המראות הייחודית, משפת הצלילים הנוקבת. מעֵבר למחזורי השירים האידיאיים והחברתיים, כולל ספר השירים החדש מחזורים של שירה לירית מאוד עדינה - וכן שירים ארס פואטיים המבטאים מצוקה. קחו למשל את השיר 'שיר לבתולה': "עכשיו את עניין למטפיסיקה נִמְעַַנתו הנצחית של הדובֵר. נצחית כפִטמות אֵם חתומות, כמו אדמת מדבר מקולָלה, כתכלֵת הגבוהה, עודך בּתולה. ואני הוא האֶחד והיחיד אשר יָדע אותך", עמוד 15. אהבה כאובה, שהמושא שלה קשה להשגה: מטפיסיקה, אדמת מדבר מקוללה, שמים רחוקים שָם בתכלת הגבוהה, הכל חתום, גם הפטמות, הכל נעוּל. קשה לפרוץ, קשה להגיע לאהובה הזו. דומה, שרק השיר, רק המשורר הדובר בשתיקתו מצליח להתקרב. היא הנמענת הנצחית שלו, והוא האחד והיחיד שיָדע אותה. שטרית, שבמרבית שיריו אוהב את פסוקי המקרא, מיטיב ליצוק בשורה זו את מלוא המשמעויות של הידיעה: הכרה, רגש, אהבה. היא עודנה בתולה, אך אהבתו מעניקה לו הרגשה של התמזגות ארוטית. אהבה כה מלאה ועשירה ובתולים נעולים - אוקסימורון המותיר אותך המום. בשירה הארס-פואטית ניכרת החרדה מפני אובדן יכולת-הכתיבה, מפני אובדן קו התקשורת אל עצמו ואל הסובב. בשיר "כמישה זמנית", מדמה זאת המשורר לאותו מצב בוטָני של כּמישת הצמח עד לפריחתו הפתאומית. בשיר שלובים בין הבתים ביטויים מעולם התקשורת: "קו הטלפון נותק זמנית", "שלום, זוהי הודעה מוקלטת", "כל העמדות תפוסות" - וכך הלאה. בשיר אחר מדומה אובדן כושר הכתיבה לאימפוטנציה: "פעמים לרגע מלה צלולה זקפה כמעט", עמוד 12. המלה האחרונה מודפסת במדורג כלפי מטה, כהתרופפות כוח-הגברא. השיר "משורר" קשה יותר - אם אינך יכול לכתוב אתה משול כמת: "הוא יתקע לעצמו כּדור לתוך המוח ברֶגע של גילוי לב או שיכתוב את ספר חייו". הכתיבה והיצירה הן דרכו של המשורר לבטא את זהותו, לשמֵר את קיומו, ואת פצעו זה הוא נושא איתו. המשורר שומר על האמת שלו, על עולמו הפנימי, מול האורות בחוץ, "משתעשעים במכפֵּלת עצמם". אין לו עניין בעיוות או בתעתועים. עדיין מביט מבפנים החוצה, מביט דרך החלון - ותמיד אותו מתח בין הווייתו הפנימית לבין העולם הזר, העולם בחוץ, המאיים לתעתע גם בדמותו. והמשורר שונה מכולם. כפי שהוא כותב בשיר אחר - דווקא כאשר יש שלכת והכול קָמל, נולדִים בו ניצנים: "באוקטובר בּא הסתיו ואני נגאלתִי מן השתִיקה".