הבה ונשווה את עיקרי הצעת חוק יסוד הלאום, כפי שגיבש ח"כ
אמיר אוחנה בעקבות דיוני הוועדה שבראשותו, עם כמה ממסמכי היסוד של המדינה. אני לא מדבר על חוקי יסוד, אלא על מסמכי יסוד: הצהרות וחוקים העומדים בבסיסה של מדינת ישראל ומשקפים טוב מכל את ערכיה ומטרותיה. מן הראוי לזכור ולהזכיר, כי מסמכים אלו נוסחו ואושרו בהובלת מפא"י שהייתה "מפלגת שמאל" בלשון ימינו. לאחר מכן ננסה להגיע למסקנה בשאלה המרכזית: האם מדובר בהצעה גזענית, כפי שטענו בלהט (ובצעקות) מתנגדיה.
סעיף 1 הצעת החוק: "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית וההיסטורית להגדרה עצמית. מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי".
מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית... לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חרותו המדינית... זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל".
המסקנה: בלי קביעה זו, אין כל בסיס לקיומה של המדינה. היא קמה כמדינה יהודית לעם היהודי. כל השאר הוא נלווה לכך.
סעיף 3 הצעת החוק: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".
הודעת דוד בן-גוריון, 5.12.1949: "ירושלים היא לב-ליבה של מדינת ישראל... אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל כבירת הנצח של ישראל... ירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר".
המסקנה: הקביעה שירושלים היא בירת ישראל נטועה בשורשיה של המדינה.
סעיף 5 הצעת החוק: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות".
מגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות".
מנשר מועצת המדינה הזמנית, 14.5.1948: "הוראות החוק הנובעות מהספר הלבן 1939 בטלות בזה ומבוטלות. הסעיפים 13 עד 15 לפקודת העלייה 1941 והתקנות 102 עד 107ג' לתקנות ההגנה (שעת חרום) מתבטלים בזה".
המסקנה: העלייה היהודית החופשית היא נשמת אפה של מדינת ישראל וההכרזה עליה הייתה לא רק חלק ממגילת העצמאות, אלא גם מעשה החקיקה הראשון של המדינה מיד - ממש מיד - עם הקמתה. אין שום מעמד דומה לבני שום עם אחר.
סעיף 6 הצעת החוק: "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשבייה בשל יהדותם או בשל אזרחותם. המדינה תפעל לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי. המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות".
מגילת העצמאות: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל".
המסקנה: בעוד מגילת העצמאות יצרה קשר חד-צדדי בין ישראל לגולה, בו יהודי התפוצות נקראים לסייע למדינה, חוק הלאום יוצר מחויבות גם מצידה של ישראל. הבסיס, מכל מקום, זהה: זיקה הדוקה בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות.
סעיף 7 הצעת החוק: "כל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, זכאי לפעול לשימור תרבותו, חינוכו, שפתו וזהותו. המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת".
מגילת העצמאות: "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות... אנו קוראים לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".
מנשר מועצת המדינה הזמנית, 14.5.1948: "הוראות החוק הנובעות מהספר הלבן 1939 בטלות בזה ומבוטלות... תקנות העברת קרקעות 1940 בטלות בזה למפרע מיום כ"ט אייר תרצ"ט (19 במאי 1939)".
המסקנה: הבעייתיות האמיתית היחידה בחוק עלולה להתעורר בנושא היישובים הנפרדים לבני לאום או דת. עם זאת, ראוי לציין את ביטול הוראות הספר הלבן שהגבילו רכישת קרקע בידי יהודים; ניתן לטעון, כי בכך הדגישה הממשלה הזמנית את זכותו העודפת של כל יהודי לרכוש כל קרקע בכל מקום בארץ ישראל. עוד ניתן לטעון, כי המילים "אזרחות שווה ומלאה" מתייחסות לשוויון חובות ולא רק לשוויון זכויות, ושכל עוד ערביי ישראל ככלל מסרבים לשרת בצה"ל או בשירות לאומי - יכולה המדינה שלא להעניק להם שוויון זכויות מלא. טענה זו אין כוחה יפה לגבי החרדים, שכן המילים "אזרחות שווה ומלאה" מופיעות רק בסעיף המתייחס לערביי ישראל.
סעיף 10 הצעת החוק: "שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה; למי שאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם ובחגיהם"
פקודת סדרי השלטון והמשפט, 3.6.1948:: "שבת ומועדי ישראל... הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל. לשאינם-יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם".
המסקנה: מדובר בכלל שימיו כימי המדינה. ניתן להעיר, כי מאחר שערביי ישראל סירבו להכיר במדינה ולשלוח נציגות לממשלה הזמנית ולמועצת העם הזמנית, לא היה ביכולתם להשפיע על כללים אלו ודומיהם - ואין להם לבוא בטרוניה אלא אל עצמם.
סעיף 11 - הסעיף שהושמט הצעת החוק המקורית: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החרות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
מגילת העצמאות: "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".
המסקנה: יש יסוד מוצק לדרישה להתבסס בפסיקה גם על מורשת ישראל.
השורה התחתונה עיקריו ופרטיו של חוק הלאום עולים לחלוטין בקנה אחד עם היסודות עליהם, בזכותם ולמענם קמה מדינת ישראל. הדברים אמורים גם לגבי הסעיפים אותם לא הזכרנו כאן - אלו המעגנים את שמה של המדינה, את סמליה ואת מעמדם של השפה העברית והלוח העברי. הבעייתיות היחידה קיימת בסעיף העוסק בהתיישבות נפרדת על בסיס לאומי ודתי, אם כי יש לומר שבפועל קיימת התיישבות כזו עשרות שנים: למשל בקיבוצים ובמושבים, בהם יש ועדות קבלה ואיש אינו מערער על כך.
מי שטוען שהחוק הלאום הוא גזעני, למעשה אומר שמדינת ישראל היא גזענית משום שהיא מדינה יהודית. משמעותה של טענה זו היא כפירה בעצם קיומה של המדינה ושאיפה לחסל אותה - והיא רק מוכיחה עד כמה החוק הזה נחוץ.
