איילת שקד היא אישה רצינית ושרת משפטים טובה - אך מתברר שלפני הכל היא פוליטיקאית. זו מן הסתם הסיבה לתגובה הפופוליסטית שלה לשיעורי הכישלון חסרי התקדים בבחינת לשכת עורכי הדין: היא תדון בשבוע הבא עם ראש הלשכה,
אפי נוה, ועם יו"ר הוועדה הבוחנת, השופט
שאול שוחט, "בתוצאות ובמסקנות המתבקשות ותבחן מה יש באפשרותם לעשות".
שקד למעשה אומרת: תמצאו דרך להעביר יותר נבחנים שנכשלו. וזה אחרי שהוועדה כבר הקלה בבדיקת הבחינות לנוכח התוצאות הגרועות. ולמה שקד אומרת זאת? - כי זה מה שהציבור הכי יאהב לשמוע: בואו נעזור למתמחים מסכנים, ששילמו ולמדו ועמלו ויגעו, ועכשיו נפלו קורבן לגילדה שדואגת רק לעצמה.
האמת הפוכה. מבחינה ציבורית צריך לחגוג את התוצאות הללו, משום שאולי-אולי הן - כמו תוצאות הבחינות הקודמות - מלמדות שסוף-סוף תיפסק ההצפה האיומה של מקצוע עריכת הדין. הצפה שכולנו משלמים את המחיר שלה, בין אם אנו נזקקים (רחמנא ליצלן) לעורך דין ובין אם לא. משום שאפילו מי שאינו נופל קורבן לעורך דין חסר כישורים וידע, נפגע מרבבות ההליכים המיותרים שמייצרים אותם רבבות עורכי דין: או שהוא מוצא את עצמו בצד השני שלהם, או שהוא מחכה חודשים ארוכים לשמיעת עניינו בבית המשפט, או משום שהנזק הרוחבי למדינה ולחברה ממערכת משפט הכורעת תחת הנטל ומתקשה לתת פתרונות בזמן סביר הוא כבד מנשוא.
"אתה ימני או שמאלי?" אני מכיר מקרוב את התוצאות של הצפת המקצוע, משום שאני מבקר בצורה שגרתית בבתי המשפט ורואה עורכי דין בתיקים הכי פשוטים ויום-יומיים. אני אומר לכם בצורה הכי נחרצת: עורכי הדין הללו הם הבעיה מספר אחת של המערכת כולה. מאחר שבסופו של דבר אי-אפשר לרמות את כולם כל הזמן, השוק מבין שהם גרועים ואין להם פרנסה - אז הם מנסים ליצור אותה, באמצעות תביעות מופרכות וגרירת הליכים. ומאחר שהם גרועים - הם נוקטים בהליכים שגויים, מפגינים בורות בחוק ומראים שאינם שולטים בעובדות.
נתקלתי בדוגמאות אין-ספור לכך. הנה שני סיפורים בלבד. מעשה בעורך דין צעיר ונלהב, העומד בבית המשפט ברחובות וטוען שיש לפנות את הנתבע מהדירה השייכת למרשו - שירש אותה מאביו. כאשר סיים, קם בא-כוחו של השוכר, עורך דין מבוגר ומנומס, ואמר: "לחברי אין זכות עמידה. לבעל הדירה היו שני יורשים, בן ובת. חברי מייצג רק את הבן, כך שהוא מייצג רק חצי דירה". בא-כוחו של התובע כמעט בלע את לשונו מרוב הפתעה. על הפרט הקטן הזה הוא לא חשב.
סיפור שני: דיון מוקדם בתביעה נגד הביטוח הלאומי בבית הדין לעבודה בתל אביב, בטענה לתאונת עבודה שהותירה את התובע נכה. השופטת שואלת את בא-כוחו: "התובע ימני או שמאלי?". בלי למצמץ, עורך הדין מסתובב אחורה לספסלי הקהל ושואל את מרשו: "אתה ימני או שמאלי?". לא עלה על דעתו לברר את זה קודם לכן.
שיהיה ברור, ואני לא מגזים אפילו במילימטר: עריכת דין היא דיני נפשות. ואני לא מדבר רק על תיקי רצח או להבדיל תיקי אימוץ. עורך דין גרוע בנזיקין עלול לגרום לכך שלקוחו לא יקבל פיצוי על דירתו שנשרפה. עורך דין גרוע במקרקעין עלול להביא לכך שלקוחו לא יקבל את הדירה תמורתה שילם. עורך דין גרוע בדיני עבודה עלול לגרום לכך שלקוחתו לא תקבל פיצוי על הטרדה מינית. עורך דין גרוע בלשון הרע עלול לפגוע בצורה אנושה בשם הטוב או בחופש הביטוי. וכך הלאה וכך הלאה.
רוצים רופא שקיבל 70? המספרים ברורים מאין כמותם. בישראל יש עורך דין אחד לכל 128 תושבים לעומת 1:400 בבריטניה, 1:600 גרמניה ו-1:6,000 ביפן. בגוש-דן השיעור הוא אחד לעשרים. שוב: אחד לעשרים. ואיכשהו, בריטניה וגרמניה ויפן הן מדינות חוק דמוקרטיות ומשגשגות, גם בלי שכמעט בכל רחוב יהיה עורך דין. עברנו מזמן את רק 80 האלף, ובקצב הנוכחי נגיע בתוך עשר שנים ל-100,000.
השוק לא מסדיר את עצמו, גם זה ברור לחלוטין. העובדה שרבבות עורכי דין מתקשים להתפרנס, אינה גורמת להפסקת ההצפה. למה? כי הרף הרבה יותר מדי נמוך. כי אפשר להיות עורך דין בלי להחזיק בתעודת בגרות ובלי לעמוד באיזשהו מינימום של אינטליגנציה. בעיני, זה חמור כמעט כאילו שניתן היה להיות רופא באותם תנאים - כי, כאמור, מדובר במקרים רבים בדיני נפשות.
כדאי לשים לב לעוד נתון: הציון הממוצע בבחינה היה 59.1 - שש נקודות מתחת לציון העובר (65). הלשכה לא מסרה מה היה הציון הממוצע של מי שעברו את הבחינה, אך ניתוח של הנתונים שכן נמסרו מעלה שהוא כנראה היה באזור 70. זה אומר, שאפילו מי שהצליח, יודע בממוצע קצת יותר משני שלישים ממה שהוא צריך לדעת. אז נכון שאף עורך דין אינו עוסק בכל התחומים, אבל זה עדיין נתון מבהיל. הייתם רוצים להיות מטופלים בידי רופא שעבר את הבחינה שלו בציון של 70? אני לא. הייתם מפקידים את תכנון הדירה שלכם בידי מהנדסים ואדריכלים שקיבלו 70? אני לא. אז למה שתפקידו את רכושכם, את שמכם הטוב ולעיתים גם את חרותכם בידי עורך דין שקיבל 70?
על הסקאלה שבין טיפשות לטירוף הפחתת מספר הנכנסים למקצוע היא הכרח בעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה. אני הייתי קובע מראש מספר קשיח של רשיונות שיינתנו מדי שנה, בהתחשב במספר הצפוי של עורכי הדין הפורשים ובצמיחה במשק; אין שום סיבה שמספר עורכי הדין יעלה בכמעט 5% בשנה כאשר הצמיחה היא 3%-2%. לטעמי, מגבלה כזאת תעמוד במבחן חוק
חופש העיסוק, משום שהיא לתכלית ראויה מאין כמותה, לא חוסמת את כולם אלא מבטיחה ששירות חיוני ביותר יינתן רק בידי הטובים ביותר. לחלופין, הייתי קובע את ציון המעבר באותו רף שהיה מוביל למגבלה המספרית. כלומר: אם 300 הטובים ביותר קיבלו 80 ומעלה וזהו המספר הנחוץ - שציון המעבר יהיה 80. הייתי גם מוסיף מבחני אישיות, כי ראיתי מספיק עורכי דין שנעים על הסקאלה שבין טיפשות לבין טירוף.
זאת ועוד: צריך להעלות דרמטית את הרמה של מי שכבר נמצאים בענף, ולהוציא ממנו לפחות רבע - ורבים יאמרו: שליש - מעורכי הדין הפעילים. את זה אפשר להשיג על-ידי השתלמויות חובה, הגבלת תחומי העיסוק (כל עורך דין יוכל לבחור שלושה-ארבעה תחומים לכל היותר) והקשחה משמעותית של הדין המשמעתי. לעורכי דין חדשים גם יש לקבוע מראש חובת עמידה בבחינות תקופתיות. רשיון עריכת דין יכול להיות קטלני לא פחות מאשר רשיון נהיגה.
הפתרון שהעלתה שקד - סינון קפדני יותר של הסטודנטים אחרי השנה הראשונה - יכול להשתלב בכל יתר המהלכים, אך הוא ממש אינו יכול להיות היחיד. במדינה דמוקרטית זכותו של כל אדם לרכוש כל השכלה, ולכן הדרך איננה למנוע מאנשים בלתי ראויים להפוך למשפטנים; הדרך היא למנוע מהם להפוך לעורכי דין, ולשלול מהם את רשיונותיהם אם בכל זאת הצליחו להסתנן למקצוע או איבדו מאוחר יותר את הכישורים המתאימים. זה האינטרס הציבורי האמיתי, ולא כמה אלפי סטודנטים גרועים שלמזלנו לא יהיו עורכי דין.
