עד לאן יירד ישראל היום? בכל פעם שנדמה שהעיתון (או שמא: ה"עיתון") מגיע לשפל, מתברר שהוא מסוגל לרדת נמוך עוד יותר. קני מידה עיתונאיים נזנחים, שיקולים מקצועיים ננטשים, העובדות נדחקות. לא משנה מה כל העולם רואה; לישראל היום יש ראייה משלו. התרגלנו לחולאים הללו בכל מה שקשור לבנימין נתניהו, יריביו וידידיו. גם הסיקור של דונלד טראמפ רחוק מאוד מלהיות הוגן והגיוני. ככלות הכל, שלדון אדלסון היה מהתורמים הגדולים לקמפיין של טראמפ. אבל בכל זאת, חשבנו/קיווינו/חלמנו שיהיה איזשהו מינימום של מקצועיות עיתונאית שתישמר לכל הפחות בדיווחים על הנשיא האמריקני רווי השערוריות. בכל זאת, לא מדובר באידיאולוגיה הישירה של ישראל היום, המכריז שאחד מעקרונותיו הוא "לזכור שאנחנו ישראלים". מצד שני, הוא גם מצהיר על "לומר את האמת, ישר ולעניין" ועל "להיות הוגנים ומאוזנים". כל ההקדמה הזאת באה על-רקע האופן בו מסקר ישראל היום (17.7.18) את פסגת טראמפ-פוטין. אפשר עוד להבין את הכותרת הראשית של העיתון: "נעבוד יחד כדי להבטיח לישראל ביטחון", אם כי הניסוח שלה מטעה וגורם לחשוב שמדובר בהצהרה משותפת של שני המנהיגים, בעוד שרק טראמפ אמר זאת, אבל מילא. אך בעמוד הראשון של העיתון אין אפילו מילה אחת על הדברים החשובים ביותר והמדהימים ביותר שאמר טראמפ. טראמפ נשאל למי הוא מאמין בנוגע להתערבות הרוסית בבחירות - לזרועות הביון האמריקניות שקבעו שהייתה התערבות כזאת, או לוולדימיר פוטין שהכחיש את קיומה. תשובתו הייתה: "יש לי אמון בסוכנויות המודיעין שלנו, אבל פוטין הכחיש בתוקף שרוסיה התערבה, ולא הייתה לה סיבה לעשות זאת". כך, חד וחלק: טראמפ הבהיר שהוא מאמין לפוטין ולא לכל 17 סוכנויות המודיעין והאכיפה האמריקניות, וגם לא לוועדת המודיעין של הסנאט (הנשלטת בידי הרפובליקנים). הייתה זו כנראה האמירה השערורייתית ביותר של נשיא אמריקני בכל ההיסטוריה. הוא ניצב לצידו של מנהיג מעצמה יריבה, דיקטטורית ותוקפנית - ואומר שהוא מאמין לאותו רודן ולא למאות ואלפי האנשים המופקדים על בטחונה של ארצו. זה בדיוק כאילו פרנקלין דלאנו רוזוולט היה אומר: המודיעין שלי אומר שהיטלר רוצה לכבוש את אירופה, אבל הוא מכחיש זאת בתוקף וגם אין לו סיבה לעשות זאת. האמירה הזאת של טראמפ תפסה את הכותרות בארה"ב, וגם בידיעות אחרונות ובמעריב - ובצדק. ההשלכות שלה איומות ונוראות, והאפשרויות של מה שעומד מאחוריה הן איומות ונוראות עוד יותר. ומה עושה ישראל היום? מצניע אותה עד כדי כך שהיא נעלמת. בעמוד הראשון של העיתון אין כל זכר להתייחסותם של שני הנשיאים לפרשה הרוסית, ואילו בעמוד 2 אומר הרכיב השלישי של כותרת המשנה: "אף שהכחישו טענות למעורבות הקרמלין בבחירות, הודה פוטין: כן, קראתי לעזור לטראמפ לנצח". בידיעה עצמה, צריך לעבור כמחצית מן הטקסט כדי להגיע לנושא זה - ואז, תאמינו או לא, אין אפילו מילה אחת על אותה אמירה של טראמפ.שוב: אף מילה. מה שכן יש הוא ציטוט ארוך מהכחשותיו של פוטין - וזהו. טראמפ כאילו לא דיבר על הנושא. יש פסקה על ה"תרעומת בארה"ב", כלשון העיתון, בשל "התייצבות טראמפ לצד פוטין" - כאילו שהבעיה הייתה בעצם קיום הפסגה. נסכם: טראמפ אמר שהוא מאמין לפוטין ולא לזרועות הביון שלו - ולדעת ישראל היום אין לזה כל חשיבות. פוטין הכחיש את ההתערבות בבחירות - ולדעת ישראל היום זה כל מה שקוראיו צריכים לדעת. על הידיעה הזאת חתום אלדד בק, כתב מנוסה בתחום החוץ. עורך העיתון הוא בועז ביסמוט, גם הוא עיתונאי ותיק בתחום החוץ. האם שניהם הפכו להיות כל כך חובבנים, עד שלא שמו לב לדבריו של טראמפ או שהחליטו שאין שום מקום לפרסם אותם? אני מסופק. התשובה כנראה נמצאת בשורה הראשונה של תיבת הקרדיטים הצמודה לידיעה הבזיונית הזאת: "מו"ל: ד"ר מרים אדלסון". זהו כל הסיפור. במערכת ישראל היום יודעים היטב מה מותר ובעיקר מה אסור לכתוב - לא רק בנוגע לבנימין נתניהו, אלא גם בנוגע לדונלד טראמפ. ואם זה אומר לקחת את צידו של ולדימיר פוטין - שיהיה. ואם זה אומר להעלים עובדות מהותיות ביותר - שיהיה. ואם זה אומר להיראות כמו פרבדה בימים האפלים ביותר של הקומוניזם- שיהיה.