האוצרת שרה בריטברג-סמל טבעה את המושג "דלות החומר" המתייחס לאמנות הישראלית המינימליסטית, כפי שהוצגה במוזאון ת"א (3.1986.). מאפייניה של אמנות זו הם מראה "רזה", שימוש בחומרים דלים כגון דיקטים, קולאז' וצבעים תעשייתיים המשמשים ביטוי ויזואלי ל"צבריות" המקומית, כהגדרתה. במשך השנים אף הוקצנו תפיסות אלה. מאידך-גיסא, יש חזרה וביקוש לעושר החזותי, החומרי, לריאליזם המוצהר. איך משתלבות שתי תפיסות אלה באמנות הישראלית? 'התערוכה בגלריה בנימין (רחוב המרץ, אזור התעשיה, ת"א) 'דלות העושר' - באנגלית - השם הפוך Richness of Matter - מציגה תפיסה המתכתבת עם התזה של בריטברג סמל: האמנים משתמשים בחומרים זולים ומתכלים כמו נייר, טפט צבעוני, צבעי גואש, הם מוצמדים לקיר גם ללא מסגרת. האוצרות הילי גרינפלד ויעל אורן מסבירות: אין בארץ מזרקות, פרסקות, ציורי שמן עתיקים כמו בחו"ל. המושג "דלות החומר" נכנס כבר ל-די.נ.אי. שלנו, בתור אידיאולוגיה. הצנע נגמר, יש לנו הכל, אבל זה עדיין לא חו"ל, אם כי דרך המחשבה השתנתה. המצע - החומרים - הם חלק מהתוכן, מהמהות. הנייר ניתן למניפולציות, אפשר לגזור ולזרוק, להרוס ולבנות משהו חדש, לטעות, לבדוק את גבולות המדיום. נייר של שלטים וכרזות הוא רחב, מיידי, זול, וכן, יש שיקולים כלכליים פרגמטיים. רק כך אמנים מסוימים יכולים להרשות לעצמם להתנסות באמנות. הנייר הוא חומר זול שמתאים לנושא היומיומי. גם הצבע מתייבש עליו יותר מהר מצבעי השמן על בד. אפשר לטפל בו, או להעמיס עליו בטושים, ספריי, בספונטניות, הוא נגיש, אין היאררכיה. האם אין זה מעיד על מעמד האמן? מה יישאר אחריו? -זה דווקא מזכך את האמן מתחושת החשיבות העצמית. כולנו בני חלוף... ציורי השמן - שיא האמנות? למרות האפולוגטיקה ההגיונית, לכאורה, של מצדדי הנייר, אנו חייבים להודות לאמנים הקלסיים והאחרים שמשתמשים בצבעי שמן ומותירים לנו עושר אמנותי שלא יסולא בפז. גלריות ומוזאונים רבים מעלים לאחרונה תערוכות בסגנון ריאליסטי מובהק ובטכניקת צבעי שמן על בד. זוכה פרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית, 2017 במוזאון ת"א הוא מתן בן כנען.