אליל השוויון

שוו בנפשכם עתירה לבג"ץ של חבר'ה כמוני, בגובה 1.68 מטר, בדרישה להנמיך את הסלים במגרשי הכדורסל: אנחנו הרי מופלים לרעה מול ענקי ה-1.90 מטר וה-2.10 מטרים! או עתירה של קבוצת כדורגל בליגה א', שתדרוש זמן מסך זהה לקבוצות ליגת-העל (ותודה לרב חיים נבון על הדוגמאות). העתירות אלו כמובן יידחו, כי הכלל הוא שאסור להפלות בין שווים ומותר להבדיל בין שונים. במבט רחב יותר: יפה מאוד לדבר על שוויון, אבל כל בר-דעת מבין שאין שום אפשרות להחיל אותו בצורה גורפת. להפך: דרישה לשוויון מוחלט מובילה דווקא לאפליה (של מי שמוכשר יותר או עובד יותר), שלא לדבר על כך שהתוצאה היא תמיד יצירת שכבת עילית דקה מעל ההמונים הרעבים (ע"ע ברית המועצות). חוץ מזה, שוויון לא נוצר בהכרזות ובתרועות, אלא במעשים מדודים. האבות המייסדים של ארצות הברית הצהירו בחגיגיות רבה "שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחרות ולרדיפת האושר", חתמו על הכרזת העצמאות – ופנו איש-איש לאחוזתו ולעבדיו. נדרשו לארה"ב קרוב ל-100 שנה ומלחמת אזרחים עקובה מדם כדי להכריז על שחרור העבדים, אבל חוסר השוויון הגזעי שורר בה עד היום. לעומת זאת, תורת ישראל אינה מדברת על שוויון; היא פשוט יוצרת אותו. מצוות צדקה תמידית, שמיטת כספים מדי שבע שנים והחזרת קרקעות מדי 50 שנה – כל אלו מיועדות להקטין למינימום את העוני. עבד עברי הוא שכיר לכל דבר, עם תנאי העסקה מובטחים ועם תנאי חיים טובים משל מעסיקו. המנוחה ביום השבת ניתנת לכולם, כולל העבדים הנוכריים. כאשר מישהו מורם מעם מלידה – הכהנים והלווים – התורה מאזנת זאת בכך שאין לו נחלה בארץ. והעיקר: כל אחד יכול להפוך לרב, דיין ומורה הוראה – בין אם הוא עשיר מופלג כמו ר' טרפון ובין אם הוא רועה צאן אנאלפבית כמו ר' עקיבא.

עכשיו כמובן יימצא מי שיתנפל עלי: אבל היהדות מקפחת נשים! היא לא נותנת להן מעמד ציבורי! היא רוצה שיישבו בבית ויילדו ילדים! ובכן, ראשית זה מאוד לא מדויק, ושנית – זה מאוד לא נורא. נחזור לנקודת המוצא: אפליה היא בין שווים, לא בין שונים. ואין יותר שונים מאשר גבר ואישה; מה לעשות, ככה נולדנו. התפישה היהודית המקורית אומרת: בגלל ההבדלים הפיזיים הללו, נחלק את המשימות. הגבר, החזק יותר, ייצא מהבית וידאג לפרנסה. האישה, הרגישה יותר, תופקד על המשאב החשוב ביותר שיש לנו – המשפחה בכלל והילדים בפרט. תשאלו כל אדם מה הוא מעדיף – את כספו או את ילדיו; אם התשובה תהיה "כסף", הוא זקוק לאשפוז מיידי. בניגוד לצעקות של בורים למיניהם, תנאי הנישואין ביהדות מיועדים בעיקרם להגן דווקא על האישה. יש לזה מחיר – יכולתם של מנוולים להיעלם או לסרב לתת גט; אבל חלאות כאלה יש בכל מסגרת, ואין לזה שום קשר לדת. יש מי שמנצל לרעה את החוק, יש מי שמנצל לרעה את מעמדו הכלכלי ויש מי שמנצל לרעה את הלכות הדת. יש דרכים לטפל בכולם. עם הדורות התפתח מעמד האישה ביהדות. נשים יהודיות ידעו קרוא וכתוב הרבה-הרבה לפני הגרמניות והצרפתיות. הן קיבלו זכות הצבעה במוסדות הציוניים שנים רבות לפני האנגליות והאמריקניות. דווקא בציבור החרדי, הן הפכו למפרנסות מרכזיות. נשים שומרות מצוות נבחרות למשרות ציבוריות ללא כל בעיה. נכון, יש מקומות ותפקידים שנותרו סגורים בפניהן – משום שראינו מה קרה כאשר כל הגבולות נעלמים. זה קרה אצל הרפורמים: מי שהסיר את המחיצות, הגיע מהר מאוד לחתונות שעורכים במשותף כמרים ו"רבנים". חוץ מזה, עוד לא ראיתי מישהו שמתלונן על כך שיש רק מיילדות ולא מיילדים, ושיש הרבה יותר אחיות מאשר אחים. כלומר: גם העולם המתקדם ביותר, מכיר בכך שיש אבחנות מגדריות. הלהיט הנוכחי: שוויון בשירות הצבאי. הייתי שמח מאוד לראות מחקרים אקדמיים מנומקים, הבודקים האם בנות יכולות לעמוד באותם עומסים פיזיים כמו בנים (ממש לא סביר), והמנתחים את השלכות המתח המיני ואולי גם עבירות המין הנוצרים בשירות משותף של בני 20-19 (מאוד סביר). כאן האבסורד מגיע לשיאו: ניסיון להתעלם בכוח מן ההבדלים הטבעיים שמטרתם ליצור כבוד הדדי בין המינים – ולמה? "שוויון".

מה שמוביל אותנו באופן טבעי לסערה התורנית: זכויות הלהט"בים. בעיני אין להם שום זכויות, כי הם נוגדים את המוסר היהודי – שהוא מוסר נצחי. אמרתי בעבר ואומר זאת שוב: אני רוצה מוסר שמכוון בידי מצפן ולא בידי שבשבת. מי לידנו יתקע, שבעוד 100 ואולי אפילו 50 שנה לא יקבע "המוסר האנושי" שניתן לקבל יחסי מין בהסכמה בין אב לבתו? או שגיל ההסכמה המינית יירד לעשר? או שמשפחה היא בכלל שני אבות ושלוש אימהות? או שקשר מיני בין אח לאחות הוא בעצם ביטוי נעלה של אהבה מלידה? אם אתם אומרים שזה לא יקרה, אזכיר לכם שלפני 100 שנה גם יחסים הומוסקסואליים גלויים נראו כבלתי אפשריים. בגרמניה הנאצית היה זה מוסרי לחלוטין לרצוח חולי נפש וחולים חשוכי מרפא, בנימוק שצריך לחסוך את המשאבים המבוזבזים עליהם ולהעמידם לטובת החזקים והבריאים. האייתולות בטהרן משוכנעים שזה מוסרי לרצוח נשים וילדים כדי לקדם את האיסלאם. מנהיגי דרום אפריקה לא ראו שום פגם מוסרי בשלטון של מיעוט לבן על רוב שחור. בכל המקומות הללו, ובאין-ספור אחרים, המוסר היה מה שמישהו החליט שהוא מוסרי. אם פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה, המוסר הפך למוצר. אני לא מוכן לחיות כך. אני רוצה להאמין במוסר אלוהי בלתי משתנה, הנכון לכל מקום ולכל זמן ולכל אדם. "ככה הם נולדו" – זו ההגנה שנותנים למי שאינו אחראי למעשיו, ואני לא חושב שהלהט"בים הם חולי נפש. יש להם נטיות? שיתגברו עליהן, בדיוק כמו מי שיש לו נטייה לגנוב או להצית דליקות. ולא רק בגלל שזהו המוסר היהודי הנצחי, אלא גם משום שהם מקעקעים את יסוד-היסודות של העם היהודי, את סוד קיומו למרות אלפי שנות רדיפות ורציחות: התא המשפחתי. לכן ההתנהגות שלהם פוגעת גם במי שאינו משתייך אליהם, לכן אסור להשלים איתה. אין זכות לשוויון כלפי מעשים הפוגעים בציבור, בעם ובמדינה.

לפני סערת הלהט"בים וגם אחריה, יש לנו את חוק הלאום. הצעקה העיקרית: החוק אינו מבטיח את השוויון לערבים. ואני אומר: ראשית, זה לא נכון. שנית, אז מה. לא נכון – משום שהחוק מדבר על היתרון שיש ליהודים כלאום, ואינו פוגע כהוא זה בזכויות של כל אזרח כפרט. אז מה – משום שכן, זו מדינה יהודית, וזו הסיבה היחידה לקיומה. כבר הראיתי כאן, שכל סעיפי חוק הלאום עולים בקנה אחד גם עם מגילת העצמאות וגם עם החוקים שעומדים בבסיסה של המדינה. מי שטוען שהחוק סותר את המגילה – או שלא קרא אותה, או שלא קרא את החוק, או שהוא משקר במצח נחושה. יש מספיק מדינות ערביות ועוד יותר מדינות מוסלמיות; מדינה יהודית יש אחת, וגם היא נאבקת ללא הרף על עצם קיומה. אז כן: היא תתן עדיפות לעם היהודי בשמה, בסמליה, בלשונה, באזרחותה. חוץ מזה, מי שאינו מוכן לשיר את המנון המדינה משום שהיא מצהירה על היותה יהודית, מי שמניף בפומבי את דגלה של הרשות הפלשתינית המבקשת להשמיד את ישראל – שלא יתלונן על קיפוח. הנה כמה שאלות לכל הצווחנים המזהירים מפני "קץ הדמוקרטיה". היכן יש יותר מגבלות על בחירה למשרה הרמה ביותר – בישראל או בארה"ב? התשובה: בארה"ב. הנשיא חייב להיות יליד ארה"ב ומעל גיל 35. בישראל אין שום דרישת מינימום. ועוד שאלה: כמה שופטים מוסלמים או ערבים היו בבית המשפט העליון של ארה"ב? התשובה: אף אחד. וכמה בישראל? שניים. ועוד אחת: כמה שנים עברו עד שהשחורים קיבלו את זכות ההצבעה בארה"ב? התשובה: 94 עד ההכרזה הפורמלית, 188 עד להסרת המגבלות בפועל. ערביי ישראל קיבלו זכות הצבעה עם הקמת המדינה. אז בבקשה, תפסיקו להתבכיין ובעיקר תפסיקו לשקר ולהכפיש.

אתם יודעים מי באמת מופלה לרעה ביחסי דתיים וחילוניים? הדתיים. הם לא יכולים להתקבל לעבודה בשורה ארוכה של מגזרים, משרות ומקומות הפועלים בשבתות ובחגים: בתיאטרון ובספורט ובאמצעי תקשורת ובחנויות ובמרכזי קניות ובחברות תחבורה ובנמלי תעופה ובאבטחה ובמוזיקה ובמסעדות ובמלונות ובנמלי ים ועוד ועוד. הם לא יכולים להשתתף בפעילויות חברתיות אם הללו מתקיימות בשבתות או במקומות שאינם כשרים או במקומות בלתי צנועים. הצעקות הצבועות על "הדתה" הן בעיקרן זעקות שבר של מי שמרגישים ש"גונבים להם את המדינה". אוי ואבוי, יהיה פה בית כנסת. אוי ואבוי, נצטרך להתחשב ברגשות של אחרים. אוי ואבוי, נצטרך לוותר ערב אחד על פירות ים. אוי ואבוי, יספרו לילדים שלנו על אברהם אבינו ומשה רבינו. וכל זה – בחברה בה חילולי השבת הולכים ומתעצמים (במיוחד במרחב הציבורי, שחלילה להפריד בו בין גברים לנשים), בה הבורות במורשת ישראל הולכת ומעמיקה (שימו לב למשחקי הידע בטלוויזיה), בה בתי המשפט מעניקים גיבוי לרמיסת ערכי יסוד יהודיים ("גיור" רפורמי, תפילות מעורבות, זכויות להומוסקסואלים). מעניין להיכן נעלמו כל אבירי השוויון.

לא, אין הכוונה לשרים שהם פושעים – תודה רבה, יש לנו מספיק – אלא לחוסר שוויון מינימלי ביניהם. אני מתכוון לזכות היסוד של כל אדם באשר הוא: לבחור את ייצוגו המשפטי. הזכות הזאת, שניתנת לכייס הכי קטן ולרוצח הכי גדול, נשללת מנבחרי הציבור. הם חייבים לקבל את מי שהצמידו להם הפקידים שלכאורה כפופים אליהם: היועצים המשפטיים של משרדיהם ופרקליטות המדינה. השבוע שוב הייתה דוגמה לכך, כאשר הפרקליטות הגישה למדינה את תגובתה לעתירה נגד שר הפנים, אריה דרעי, בנוגע לרישום זוג גברים כאבותיו של ילד שאימצו. נכון שהעתירה היא נגד דרעי, אבל אביחי מנדלבליט סבור אחרת ממנו – ולכן תגובת המדינה היא מה שמנדלבליט חושב שהיא צריכה להיות. קראתם נכון: לא עמדתו של דרעי, שהוא הנתבע לצורך העניין, אלא העמדה השונה של עורכי דינו. בטובה כי רב, כללה הפרקליטות בתשובתה את מכתבו של דרעי ובו עמדתו – אחרי שמנדלבליט סירב לאפשר לו לשכור עורך דין משלו. כן, אם שר חולק על היועץ המשפטי – הוא צריך אישור של היועץ המשפטי כדי שיוכל להביא עורך דין שיציג את העמדה החולקת. אם נחזור לדוגמאות הספורט בהן פתחנו, זה כמו שקבוצה תצטרך לקבל את אישור יריבתה כדי לשכור מאמן. כי אם הפרקליטות תומכת בעמדת העותרים, היא מותירה את הדרג המדיני בלי ייצוג. כן, בלי ייצוג. שוב: בלי ייצוג. החוק מחייב לציין בסיומו של כל כתב אישום, פעוט ככל שיהיה, שהנאשם יוכל לבקש למנות לו סניגור ציבורי אם הוא עומד בכללים. לשרים אין אפילו את הזכות הזאת: הסניגור נכפה עליהם, הוא כופה עליהם את דעתו והוא יכול למנוע מהם לקחת מישהו שכן יציג את עמדתם. אז הגיע הזמן להשוות את מעמדו של שר לזה של כייס.